רומא לא נבנתה ביום אחד

אני זוכרת איך הרגשתי בגיל עשרים, לא ידעתי לקרוא לזה "תסמונת הברווזון המכוער" כי לאף אחד לא היה שום ספק לגבי היופי שלי אבל הוא פשוט לא משך אנשים ותמיד הרגשתי שהאופי המחורבן שלי משתלט על הכל ומבטל את המראה ובעיקר הרגשתי כל כך חריגה וכאב לי והיה עצוב לי ולא הייתי מאושרת וכל כך רציתי, להיות פופולארית, נחשקת, שייכת, נורמאלית ומאושרת.
ואז עברתי לארץ אחרת והכל השתנה, פתאום הכל היה כמו שאמא שלי תמיד אמרה שאמור להיות, העולם פתאום הפך להיות הגיוני, נחשבתי להכי מושכת, כולם רצו בחברתי, אנשים היו עוצרים ברחוב ומדברים איתי על כמה שאני יפה, אנשים מצאו את הזמן להקשיב למה שאני אומרת ופתאום הפסקתי לדבר מהר כדי שיקשיבו, לקחתי את הזמן ולראשונה בחיי הרגשתי מה זה להיות מאושרת.

אבל דבר אחד הציק לי כל הזמן, שלא יכול להיות שאני יכולה להרגיש כל כך טוב בארץ זרה, בשפה זרה, שלא יכול להיות שאני לא ארגיש כך אף פעם בבית שלי, אז חזרתי לארץ, בטוחה שהשנים בחו"ל נתנו לי את הביטחון העצמי וזו הרי הבעיה האמיתית, ושעכשיו הכל יהיה בסדר גם בבית.
זה לא קרה, חזרתי להיות החריגה ולאט לאט הביטחון העצמי התפורר והכל חזר למה שהיה פעם.
לא יודעת למה לא ארזתי את עצמי ועפתי מכאן, המשכתי לקוות שדברים ישתנו ועשיתי כל מה שאפשר כדי להיות "רגילה ונורמאלית" – חתונה, תואר, עבודה עם תנאים סוציאליים...וחזרתי לגסיסה האיטית של פעם.
ואז קיבלתי הזדמנות שנייה, הגירושים, ואיך שאני ניצלתי את ההזדמנות הזו, חגגתי כאילו העולם הוא הלונה פארק שלי, ולאט לאט חזרתי להיות מאושרת, השיא היה כמובן גילוי הבדס"מ.
אם נדלג על האונס לרגע, (וברור שאי אפשר להתעלם ממנו אבל זאת הנכות שלי שחיה איתי וצריך לעשות הפרדה בין ההתמודדות האישית שלי לבין ההתמודדות החברתית שלי), אז מה שקרה אחר כך הוא שהקהילה, אם אפשר לקרוא לה כך, אספה אותי לזרועותיה.
נכון שהייתי נאנסת המחמד של כמה אנשים בהתחלה אבל אחרי כמה זמן באמת התייחסו אליי כאל בן אדם רגיל ופתאום נהייתה לי החבורה שלי ועברתי אחר כך לכמה חבורות שונות ואפשר לקטול את כולן אם רוצים אבל המכנה המשותף היה שהרגשתי שוב מוערכת כמי שאני ולהפך, רק דחקו בי כמה שיותר להיות אני ולא אף אחת אחרת.
ושוב נבנה לו הביטחון והאישור שמי שאני, כפי שאני, נפלאה ונהדרת והרגשתי בלתי מנוצחת וסוף סוף מאושרת בבית שלי.
ואז סיימתי את היחסים עם בדס"מ ובאופן טבעי כבר לא הייתי חלק מהחבורה וגם החיים החלו לסבוב סביב הקריירה ונזרקתי לעולם הונילי והירושלמי.
את הקיטורים שלי כבר כולם מכירים אז אין טעם לחזור עליהם, הנקודה היא שחזרתי להרגיש רע עם עצמי ועם החריגות שלי.

למה אני מספרת את כל הסאגה הדרמטית הזו שוב?
בגלל "הישרדות".
הסדרה הזו הפכה להיות המפה שלי לעולם שאני חיה בו, לא יודעת אם זו ישראל או ירושלים אבל לפי התגובות של האנשים אני מתחילה להבין עד כמה ראיית העולם שלי שונה מאלו שמקיפים אותי והתובנה הזו ש-הרוב אכן קובע אבל פאק איט, אין מצב שהוא צודק – הולכת ומתחדדת.
כולם בעבודה מן הסתם מדברים על זה ולכל אחד יש את הנבחרים שלו אבל הדעות הן די מגובשות לגבי הנשים: מרינה וויקה הן הכי כוסיות ושעות אפשר לדבר על הישבן ועל המים הנוזלים לכוון הכוס ובין השדיים ואילו ליה וורה הן הזקנות הביצ'יות.
אני לא מצליחה להבין את זה, וכל מה שעולה על דעתי הוא שרוב האנשים שואפים לבינוניות, לצפוי ביותר ולא לאינטליגנטי ביותר.
בעיני ורה היא אחת הנשים הכי יפות שראיתי אי פעם ואני דווקא יכולה לדמיין אותה על שער של עיתון ועל מסך הקולנוע, (האירופאי כמובן), היא משדרת אינטליגנציה ובגרות והיא כל כך יפה שמעולם אפילו לא שמתי לב לגוף שלה.
וליה סקסית לאללה, חמה, חזקה, אשה אמיתית, דומיננטית ושתיהן ביחד משתפות פעולה ולא נופלות לסטריאוטיפ הפתטי הזה שנשים אמורות לרצות לרצוח אחת את השנייה כל הזמן.
לא ראיתי אצלן טיפה של רוע, נקמנות ותככים, מה שלא חסר אצל הבנות הנערצות ודווקא הן נחשבות לביצ'יות.

כל כך הייתי רוצה להתעורר לעולם שבו הכל נעשה שוב הגיוני, אינטליגנטי, שואף למעלה ולא לממוצע.
אני מקווה שזה יקרה, ברור לי שיש מצב שזה לא ישתנה רק עם מעבר לעיר אחרת אבל בכל זאת אני הולכת לבנות שם עולם משלי ואולי זה ישפיע על הדברים.
לפחות אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי והתעוררתי לבוקר נטול סיפורי חוויות הישרדות מעצבנות, וזה הולך להמשיך כך לתקופה די ארוכה וזה נחמד מאד.