רומא לא נבנתה ביום אחד

השבועיים האחרונים קשים במיוחד, לשמחתי אין לי כל כך זמן ליפול אבל המתח והלחץ משפיעים פיזית ונפשית והגוף שלי בהליכי קריסה מתקדמים.
לשמחתי שחררו אותי מהעבודה שבוע לפני הזמן אבל בתמורה אני כל יום צריכה ללמד מישהו אחר.
יש משהו מאד מחמיא בעובדה שמביאים שלושה אנשים להחליף אותי אבל אני חסרת סבלנות ומותשת.
כמות הבירוקרטיות שאני מתמודדת איתן בלתי נסבלת וברור לי שכעצמאית זה רק ימשיך אבל מה ששובר אותי הוא שכל פגישה רק מעלה בעיות חדשות ושום דבר עדיין לא סגור, אני עדיין לא יכולה לסמן איקס על שום דבר.

א' התקשר מחו"ל להגיד שכולם כבר מחכים לי ואולי שאני אקדים קצת אבל אני לא עומדת גם ככה בזמנים ואני אגיע לשם בשיניים ובציפורניים.
אני כל כך רוצה לנסוע לחופשה הזו כשמשהו סגור, לכאן או לכאן, לפחות שיהיו לי שם עשרה ימים רגועים אבל יש לי תחושה שזה לא יקרה, אני רק מקווה שאני אצליח להתנתק.

הרגעים של לבד הם הקשים ביותר, כי כל העייפות יוצאת והתסכול והכעס והאכזבה, חבל שאני עוזבת את העיר הזו בתחושה כזו, בייחוד שהמעבר כל כך מפחיד אותי, גם ככה הבדידות כאן מכאיבה כל כך וזה הבית שלי כבר המון שנים, מה אם היא תהיה עוד יותר קשה שם?
בא לי לפעמים להכנס למקום הבילוי שלי ולצעוק שאני בן אדם, שכואב לי, למה הם לא רואים אותי?
אבל זה יעבור, או שתהיה בדידות חדשה ולצערי אפילו זה יכול לרגש לפעמים, או שסוף סוף הבדידות הזו תסתיים ויבוא אושר ואהבה גדולה.