לפני 16 שנים. 12 בינואר 2008 בשעה 16:44
אני מרגישה נפילה שבדרך וזה מפחיד אותי.
ההתמכרות לנפילה זה דבר די ממכר ומתעתע, שומרים אותו בסוד, נעשים כביכול אמפתיים לאחרים יותר מהרגיל, אבל למעשה לא אכפת מאף אחד וכלום לא מעניין, הכל הופך למעשים הכרחיים, מינימום שבמינימום, רק כדי שיהיה זמן לנפילה, לא לעשות כלום, לבהות, לא לחשוב אפילו, לא לתכנן, לא לפנטז, אין עבר ואין עתיד, רק עכשיו, שקט, שיעזבו אותי.
אני לא מבינה את זה, למה עכשיו, כשהכל כל כך מבטיח.
פעם פתחו לי בטארוט, אמרו שאני מפחדת מהצלחה.
אולי זה חלק מתהליך הפרידה,
אני מאד מקווה שזה רק זה ושהפעם זה יהיה קצר,
זה לא מתאים עכשיו,
זה לא פייר עכשיו.
