הביקור של בוש הפך את העיר הזו לעיר רפאים, מרגיש לי קצת כמו יום כיפור וגם העצב והבדידות שמלווים את החג הזה באים.
ברור לי שהפעם זה תהליך של פרידה, אני סוגרת יותר ויותר דלתות מאחורי ולאט לאט, אבל ממש לאט, נפתחות דלתות חדשות.
אתמול היה יום דרמטי במיוחד, עשינו מסיבת פרידה לחבר שמהווה סוג של מוסד במקום העבודה שלי והוא גם הבן אדם שאני מכירה הכי הרבה שנים בירושלים, מהשנה הראשונה של הלימודים בשנת 95.
כשסיפרתי לו סוף סוף על התוכניות שלי לא מזמן ועל כך שהעיר הזו כנראה לא אוהבת אותי ומונעת ממני לחיות את החיים שאני אמורה לחיות, הוא סיפר שהטיול הגדול הזה הוא לא באמת טיול, הוא עוזב את הארץ לתמיד.
מה שהופך את הפרידה הזו לממש לא קלה.
למסיבה הגיעו עוד אנשים שלמדו איתנו, חלקם חזרו בתשובה וזה היה הזוי לחלוטין.
אחד מהם, כתבתי עליו בעבר, על המבטים שלו שגורמים לי לאי נוחות נוראית ושאני משתדלת להימנע ממפגשים איתו. בכל אופן, הוא השתכר לחלוטין ופתאום יצא ממנו מה שהוא מסתיר כבר שנים והוא דפק שם נאום על כמה שאני יפה וכמה שהייתי יפה לפני עשר שנים ושעכשיו אפילו יותר ואחרי שכולם צחקו ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, הוא פשוט התיישב צמוד אליי ולחש באופן רציף "כל כך יפה".
הופיע שם עוד מישהו שכבר שנה עושה לי פרצופים ומלכלך עליי ודופק לי כל מיני יציאות מסריחות, רק כי לא רציתי להזדיין איתו.
הוא גורם לי להרגיש כל כך רע, הזעם המבעבע שלו והוא לא מניח לי.
אתמול הוא קלט מבעד לזכוכית שאני בחוץ ומחפשת מצית, אז הוא הביא לי אחת בריצה וחזר פנימה, בלי לומר מילה וכשרציתי להחזיר לו אותה הוא אמר לי לשמור אותה.
מה הקטע? למה פתאום להיות נחמד ואז שוב לא וחוזר חלילה? הרי כל כך הרבה גברים אמרו לי "לא" – אני לא עסוקה כל היום בלכעוס עליהם, חלקם אפילו הפכו לחברים טובים שלי.
אני לא מבינה את ההתנהגות הזאת, של כל האנשים האלה שנועצים בי מבטים כועסים ואוגרים בבטן מבלי לדבר איתי.
לא עולה על דעתם שאני בן אדם? שאני נפגעת? שגם אותי מאכזבים?
אני כל כך רוצה כבר לעזוב את המקום הזה, מישהו אמר לי אתמול שלדעתו האנשים כאן סובלים מעצירות קשה, עצירות נפשית, זה ממש כך וחבל לי.
אולי ביום האחרון שלי אני פשוט אגש אליהם, אחד-אחד ואציג את עצמי כבן אדם, עם רגשות וללא טונות של בטחון עצמי ושאני דווקא די נחמדה ואפשר לדבר איתי, כי נראה לי שכולנו מפסידים מהמצב הזה.
מצד שני אולי זה כבר לא משנה, אני עוזבת וצריכה להסתכל קדימה.
לפני 16 שנים. 9 בינואר 2008 בשעה 14:42
