רומא לא נבנתה ביום אחד

ההתנתקות עשתה לי טוב, גם הטיול עשה לי טוב.
קיבלתי ממנו את מה שרציתי והיו גם הפתעות שגיליתי על עצמי, עד כמה השתניתי, עד כמה הצרכים שלי השתנו ודברים שלעולם לא חשבתי על עצמי, נולדו לי תכונות חדשות שאני די מרוצה מהן.
היתה גם הפתעה בצורת מזג אויר שמשי וכיפי, די מבאס לחזור לסופה.

ישבתי בבית, לבד לראשונה מזה שבועיים, כמו בשנים האחרונות אוכלת מול הטלויזיה והיה לי ברור שזה ימשיך לפרק זמן קצר מאד, שאני לא מוכנה לזה שוב לטווח רחוק.
לא להיות סגורה, אני צריכה להיות בחוץ וכמה שיותר ואם בבית אז שיהיו אנשים ואני לא מדברת על שותפים.
ההכרה הזו שילדים זה לא סתם תינוק חמוד, שגם טינאייג'רים הם עולם ומלואו ודווקא לא כאלה מעצבנים כפי שתמיד חשבתי,וגם בגיל שמונה יש להם המון מה לומר וכיף להקשיב להם, ההכרה הזו גרמה להבין עד כמה אני שם ועד כמה יש לי את היכולות.

ואז פתחתי את העמוד השחור הזה, סתם מסקרנות טבעית, לא חסר לי בכלל בזמן הזה, גם לא חסרה לי הכתיבה.
קראתי כאן כל מיני דברים שהכאיבו לי ונשאבתי אחורה, הזכרונות עולים וצפים, חלק כואבים מאד וחלק טובים, כאלה שאני מוקירה תודה עליהם ועל כמה שהשפיעו עליי.
אני נלחמת בצורך לקחת חלק, מזכירה לעצמי שאני כבר מסיפור אחר, אלה כבר לא החיים שלי וזה לא ענינו של אף אחד מה אני מרגישה ואין לי צורך בדרמות וחיכוכים ויש אנשים שכמה שהם מכאיבים לי בעצם קיומם, אני צריכה פשוט להיות אסירת תודה שהם כבר לא בחיי.
(בלי ספקולציות, אני לא מדברת על דבר ספציפי, אוסף של זכרונות שונים מאנשים שונים, שצריכים להנעל ואין לי מה להחשף אליהם).

נראה לי שאני אהיה כאן פחות ופחות, לא רוצה לצאת בהצהרות פרידה אבל זאת התחושה כרגע.