רומא לא נבנתה ביום אחד

קשה לי עם עצמי, קשה לי עם אחרים, אני לא יודעת למה אני עוברת תקופה כל כך קשה.
סך הכל זו אמורה להיות תקופה יפה, אני בחופש, יש לי מספיק זמן לארגן את הכל ולנוח כמו שצריך לפני שאני נכנסת לאטרף הבא אבל אני לא ממש מתפקדת.

אנשים מתישים אותי אבל כשאני עם עצמי אני מתישה את עצמי עוד יותר, כאילו כלום כבר לא מספיק, לא מספק, אני לא מצליחה להעביר את מה שאני מרגישה, אפילו לא לעצמי ואני לא רגילה לזה.

אתמול היה יום מקסים, בילינו שעות בבית קפה מלא בחברים ואז א' ואני יצאנו לטיול עם הכלבים בפארק ודיברנו בשקט, ניסיתי להסביר לו מה אני מרגישה, מאיפה נובעים כל הפחדים האלה והוא אמר שאם היו מצלמים אותי בחיים לא הייתי מאמינה שאני זו שאני מדברת עליה, שלא רואים כלום.
אני לא יודעת איך להעביר את המצוקה הזו.
חזרנו לקפה וישבתי עם חברים אחרים ואז עברנו למקום אחר וגם שם היו עוד חברים ובערב נפגשנו שוב במקום אחר לחגוג חזרה של חבר לארץ.
מישהי שאני מאד מסמפטת אבל לא באמת מכירה, ניגשה אליי ואמרה שהריח שלי משכר את כל המקום, שבא לה להסניף אותי וצחקנו והתחלנו לדבר על איפורים ושטויות של בנות ורק רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שתהיה חברה שלי אבל לא יכולתי אז אמרתי שאני עייפה ושאני פורשת.
כולם ניסו לשכנע אותי להשאר אבל כבר לא יכולתי.

בתכלס אין לי מה להתלונן, יש לי הרבה מזל והרבה אנשים טובים סביבי שאין לאחרים, יש לי חיים טובים ועתיד מאד מבטיח.
אין לי אהבה אבל יש עוד הרבה כמוני סביבי, זה לא שאני הדפוקה היחידה שזה לא קורה לה, אני מכירה המון אנשים שאני מאחלת להם את זה אבל גם להם זה לא קורה.

אבל קשה לי ועצוב לי ואני מתוסכלת ועצבנית כל הזמן ואין לי מושג איך להרגע ולהנות ממה שיש,
וזה משהו שפעם לא היתה לי בעיה איתו ובשנתיים האחרונות זה הופך לקשה מיום ליום וכרגע זה מחריף.