רומא לא נבנתה ביום אחד

הייתי שם שלושה ימים, במקום שאני אוטוטו עוברת אליו ולהפתעתי הרבה נהניתי.
פעם ראשונה שאני מתבאסת להיות כאן ושאני עדיין לא שם.
שוב ניחמו אותי במשפט הזה – דברים טובים לוקחים זמן.
ברור לי שכל הקלישאות נכונות ומרוב שהן נכונות הן הפכו לקלישאות אבל כמה זמן – לא אמרו?
הכל אצלי כל כך איטי, קללת השוורים, איטיים וחסונים וחולים על אוכל כמובן.
הכל איטי, שבועיים של דיאטה וכולה שלושה וחצי קילו ירדו ושוב מנגנים לי על הקלישאות – מה שיורד בקלות גם עולה בקלות.
למה שמשהו לא יהיה קל? לא הכל, אני מוכנה להסתפק באחד, נשבעת, רק שתהיה לי הוכחה כלשהי שמשהו בסוף אכן יזוז.
לא נשברת,
אני אהיה כוסית על הפעם ואוכל סוף סוף להיות הבררנית ולא הנבררת.
לא נשברת,
סתם מקטרת.