רומא לא נבנתה ביום אחד

זה מדהים מה שתשוקה עושה כשנותנים לה לקצוף ולשצוף, לגלוש כמו כוס שמפניה זהובה.
כל כך הרבה אנשים עוצרים אותה, אולי לא כולם צריכים אותה? אולי הם מפחדים ממנה? אולי אין להם?
אני לא יודעת את התשובה.

ההורמונים שלי עולים על גדותיהם ותמיד הכל מסתיים בחריקת בלמים מצמררת, מתי כבר אבוא על סיפוקי?
זה החזיק יומיים בערך, האפטר-גלואו הידוע לשימצה, ולראשונה מזה שנתיים זה קרה לי שוב, תחושת העוצמה הזו כשאני נכנסת לחדר ואני יודעת שאני רק צריכה לבחור, אבל כרגיל, אין ממש את מה לבחור, ולא כי הם לא מלאי תשוקה, אלא כי הם שבויים בחרדות שלהם.

יש איזה אחד, נדמה לי שכתבתי עליו בעבר, שעושה לי תמיד פרצופים, יציאות סתומות שגורמות לי להרגיש מגעיל, פתאום הוא הצטרף לשיחה שבה נזפתי באקס בוס על כך שהוא לא מחמיא על הקילוגרמים שנשרו ובעוד הבוס מגמגם ונבוך, ההוא חייך ואמר שאני כל כך יפה שאני לא צריכה כלום, שאחרות צריכות להתאמץ לידי ולא להפך.
זה היה נחמד שהוא נפתח כך ושחרר את הכעס/פחד, אבל הוא עדיין מגעיל אותי.

ההפתעה של החודש, הייתי נועלת אותו לאיזה שבועיים ועושה לו לונה פארק, הוא ההגדרה במילון לתשוקה, אבל הוא חזר לעצמו שאני מכירה כבר שנים, נוירוטי-סכיזופרני-צל אנוש ואני לא יכולה להתמודד עם זה.
בא לי להגיד לו שישמור את כל הסרטים שלו לאחרים, שיביא לכאן רק את התשוקה שלו אבל הוא לא מסוגל וכרגיל נשב לשתות קפה והוא יתחבט שעתיים בין להזמין קר או חם, מתוק או מלוח, ושוב הוא יהיה "הממלמל" של החבורה, משעשע כהרגלו ונון-סקסי בעליל.

אבל אני אופטימית, בסילווסטר היה כמעט,
עכשיו היה כמעט וקצת,
אולי עוד מעט יהיה כמעט וקצת עוד,
ואז יגיע הבדיוק-כן-ככה-שם-אל-תפסיק...
והוא לא יפסיק.