רומא לא נבנתה ביום אחד

כמה אמוציות, זה כאילו איזה כוח עליון החליט שאני עכשיו צריכה להתמודד עם כל-כל-כל מה שלא התמודדתי איתו עד עכשיו, וזה לא פשוט.

ההפתעה הפתיע בירידה מהפסים טוטאלית וזה הסתיים בכעס ועלבון מצידו ושוב תחושת דחויה מצידי ואז האירוע המשפחתי הזה שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, טונות של אושר מהולים בטונות של כאב, עצב, געגועים ותסכול, אבל סוף סוף למישהו שבאמת מגיע, יש סוף טוב.

והמפגש עם בת הסנדקות שלי, שיחה ראשונה אחרי 12 שנה של מבטים מלאי כאב וחוסר יכולת הבעה, אנחנו באמת דומות כמו שהוא תכנן, אבל לא כמו שהוא תכנן.
הוא תמיד צחק שהוא רצה שהיא תהיה יפה כמוני ובסוף יצאה לו קלעפטא כמוני.
היא כוסית על, אני גאה כמו אמא והיא אומרת לי שאנחנו כל כך קשות ומחוספסות וציניות, שאיבדנו את היכולת להראות את החולשה, להסתכל לה בעיניים, ושתינו בוכות.
אני חושבת שרק היום, אחרי כל השנים האלה שעברו, אני יכולה להבין את זה ולא להזדעזע, שהוא היה הגבר האידיאלי ואני מחפשת אחד כמוהו, אבל לא היה כזה ואני לא יודעת אם יהיה.
ואני מנחמת אותה שאם הוא מצא את אהבת חייו בגיל כל כך מאוחר, שגם לנו יש סיכוי.
והיא עונה שכן, רק שהאבא המניאק שלה היה גבר ולא תקתק לו שום שעון ביולוגי ובסוף הוא השאיר אותה יתומה.

וכל זה אחרי שיחת נפש עם אמא שלי, באמצע קניית שמלה לאירוע, שגרמה לשתינו לבכות יומיים.

למרות הכל, אני עדיין זוכרת שידעתי כל הזמן שהייתי מובטלת, שאין מצב שזה יהיה כך כל החיים ואני יודעת גם עכשיו, שאני עוד אמצא את המקום שאני מחפשת ואתחיל את החיים.
ובינתיים, אני דווקא מקבלת המון תשומת לב גברית וזה ממש נחמד,
ואני כנראה צריכה כרגע את הזמן הזה לכל הדברים האלה.
חוץ מזה ששבוע הבא מגיעים גם הנשמה וגם הנשמית ואני לא רוצה לפספס שום רגע.