רומא לא נבנתה ביום אחד

נראה לי שאני לא כותבת כי אני לא מוצאת את המילים להסביר את מה שקורה לי כרגע.
עברתי על מה שהחשבתי ליצירת המופת שלי עד לא מזמן, ומתוך 150 עמודים התחברתי רק לשניים, והם היו מלאים בכאב ועצב, אבל גם המון אופטימיות.
נראה לי שהביקורים של אנשים מהעבר גרמו לי לראות את השינוי יותר בבהירות. התקפת הצחוק ההיסטרית של הנשמית כששני אקסים שלי נכנסו בדלת מבלי להכיר אחד את השני, בדיוק כשעמדתי לצאת לסיגריה, הגימגומים והמבוכות, זה הצחיק את כולם חוץ מאת שלושתנו ואני הבנתי שהחיים שלי סיפקו הרבה מאד עניין להרבה אנשים, והכאב שלי שוב התפספס.

בחג התעוררתי חולה, כשאני אצל ההורים, עם חום גבוה וכאבים בכל הגוף ואמא שלי בשיא הטבעיות התחילה לפנק ולהציק, כאילו לא עברו עשרים שנה מאז שהיא עשתה את זה בפעם האחרונה.
אולי זה החום, אולי אלה החומות שבניתי כל השנים האלה, התמוטטתי לגמרי ובכיתי שאני רוצה הביתה והיא מסכנה, לא הבינה, כל מי שסיפרתי לו צחק, אני לא מבינה מה כל כך מצחיק בכאב שלי.
אני לא יכולה להרשות לעצמי שיטפלו בי, אני רגילה ללבד וזה רק נעשה יותר ויותר קשה עם השנים ובשנייה שאני מאפשרת את זה, אני אתרגל ואז זה שוב יעלם, כי כולם נעלמים לי בסוף.

עברתי על הפרק של חרדת הנטישה, ארבעה עמודים אני מסתלבטת שם על עצמי, זה לא מצחיק בכלל, כל פעם שמישהו לא עונה לי אני משוכנעת שכל ההיסטוריה נמחקה, כבר לא אוהבים אותי, כבר לא חברים שלי.
כואב לי, יותר ויותר, וזה בכלל לא מצחיק, ואני מאפשרת את זה לאנשים, לא לראות את הכאב שלי.

אני חושבת שא' שוב לא עושה לי טוב, ששוב אנחנו צריכים את המרחק, אני גם זקוקה למרחק כבר מהעיר הזו, הלוואי והבית שראיתי אתמול הוא האחד, ושאחריו גם יבוא האחד שאני אאמין שלא יעלם, שיראה את הכאב ויטפל.

זה מדהים, אני אסיים לכתוב כאן, אלך להתקלח ואצא לעוד לילה שבו כולם יחשבו שהכל קטן עליי וגברים כרגיל יפחדו מכמה שאני חזקה ומלאת בטחון עצמי, ורק מי שקורא כאן ידע שזו בדיחה אחת גדולה.