רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול היתה לנו את השיחה שחששתי ממנה, לא האמנתי שזה אי פעם יקרה אבל זה קרה, היא אמרה לי שסוף סוף היא הבינה ושהגיע הזמן שכולם יבינו את זה גם – הם לא חוזרים לארץ.
כל הזמן חייתי בתחושה שהיא אוטוטו חוזרת והיה לי ברור שהיא לא תגדל שם ילדים אבל עכשיו היא בהריון וזה רשמי וחתום ואני צריכה להיערך מחדש, החברה הכי טובה שלי לא חוזרת לארץ, אחותי המאומצת, התחליף היחיד שהיה לי למה שאמור להיות, רחוקה ולעד.

אני צריכה כל פעם מחדש להגדיר את המצב שבשבילי הוא בית, כי זה לא מקום, אלה האנשים והיא חלק מבית בשבילי.
תמיד אני נזכרת כשחוקר המשטרה התקשר לספר לי איך היא נלחמה עליי במתן העדויות וכמעט הרביצה לו, לגבי אחותי הביולוגית, הוא אמר שהיא זקוקה לשתי סטירות רציניות ושאל למה אף אחד לא מאפס אותה ואני לא הופתעתי, מזמן הפנמתי שהיא לא תהיה בית בשבילי.

ועכשיו כשיום השואה מגיע, שזו שיא הגדרת הבית מבחינתי, כבר אין יותר סבתא שאני מקריאה לה את רשימת התוכניות לכבוד "החג שלנו" ואין את השיחה שאחרי, של השלמת חוויות והתיקון שלה לעדויות שבעיניה לא היו אמינות.
ועכשיו כבר אין יותר את ההיא שהיינו מתקשרות לאחל חג-שואה-שמח במשך עשרים שנה וכבר אין מי שמבין את הבדיחות שלנו.
הזמנתי אתמול חבר לארוע של הערב ובשיא הטבעיות ברח לי שאני מתחילה את חגיגות יום השואה והוא נדם, היה נבוך.

אני צריכה בית, מפנטזת כל הזמן על השייך העיראקי של העיר וא' כרגיל מסתלבט על הטעם שלי בגברים.
ואני רק חושבת, מה יהיה על הילדים שלי, לא תהיה להם כמעט מורשת, בחג האחרון כבר לא היתה כמעט משפחה ומאז כבר לא נשארו כמעט אנשים שיספרו, והאם זאת המורשת שלי להעביר? צריך לשמר את זה?
אני צריכה בית.