רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול עשיתי פיצות, הקבלן שלי הבריז והתקשר היום להתנצל, "כמו פולני טוב", הוא אמר.
הוא קצת רמז שאם יש שאריות הוא יבוא היום אבל אמרתי לו שביום השואה אני לבד.
ופתאום נפלתי על הסרט הזה – "פיצה באושוויץ".
נשברתי, כל מה שאני אוגרת כבר שנה וחצי מאז שהיא נפטרה, הכל יצא ואיתו עוד המון דברים.
אני שמה לב איך כבר שנה וחצי אני מחפשת משפטים בפולנית בסרטים ובכלל ביום כזה יש שפע.
אף פעם לא החשבתי את עצמי למבינה ובטח ובטח שלא דוברת השפה אבל תמיד חשבתי שהיא תתנגן לי ברקע וכשהיא איננה זה חסר, הרבה מעבר לקול שלה שנמס כמו העור הרך שלה ואיך שהיא זורחת כשהיא שומעת אותי ואומרת לי צודו מויה ושליצ'נה, פתאום יש הרבה יותר מילים שחסרות ופתאום אני מבינה עד כמה אני מבינה את השפה ועד כמה היא חלק ממני.

אני רואה את דני חנוך משתרע על הדרגש וכשהבת שלו נותנת לו פיצה הוא מעיף אותה ואני מזהה את התנועות האלימות האלה שראיתי כל כך הרבה פעמים ואת חוסר התקשור, החיים האלה בעולם משלהם וכשהם שואלים "צו חצש?" זה לא כמו בעברית, מה את רוצה? זו כמעט קללה כשזה בא מהם, מה רוצים מהם? תפסיקו להפריע להם, תנו להם להמשיך את השואה שלהם.
ואני תוהה אם זה לא מקרי שגם אצלי יש התעסקות אובססיבית באוכל ואם המחאה האחרונה שלי, שאין יותר לחם בבית, לא קשורה אך ורק לדיאטה, כי זה מרגיש כמו סוג של ניצחון הרבה יותר גדול.

היא היתה אמא נוראית, אחד הזכרונות הכי קשים שלי הוא ממש לא ממזמן, כשהיא ואמא שלי התחילו ללכת מכות ונאלצתי להפריד, נקרעת בין האהבה והכאב והאמפתיה לאמא שלי, ילדה שאמא שלה שנאה אותה, כנראה כי השואה הפכה אותה למפלצת ומצד שני האהבה לסבתא שעשתה דרכי את התיקון והיתה סבתא נהדרת.

ובתוך כל זה לא עוזבת אותי גם השואה הקטנה שלי, יש לי שני קעקועים, אחד לזכר כל אונס, ויש הבדל ביניהם, זה נוראי להגיד שיש אונס יותר קשה מאחר אבל אני יודעת, בפעם האחרונה הסתכלתי למוות בעיניים ולא האמנתי שאני אצא משם ונלחמתי, כמו חיה רעה נלחמתי עד שיצאתי משם ומאז המוות לא עוזב אותי ואני מסתכלת לו בעיניים שוב ושוב ונלחמת, כי ככה זה, לא מוותרים, נלחמים, גם אם אין פרס וקוסם בסוף.
ומרתיח אותי, כל המטומטמים בפוסט כל כך רלוונטי, שעוסקים באינטריגות ובאגואים ולא מבינים את המשמעות של לחסוך את הגיהנום הזה מעוד מישהי, וכן, צריך לעשות הכל בשביל למנוע את זה.
וגם בי יש את האלימות הזו של ניצולה, זה יוצא בדרך כלל כשאני שותה יותר מדי וזה מפחיד אותי, אבל אני מדמיינת את עצמי דוחפת מטאטא בתחת של כל אחד מיפי הנפש האלה שטוענים שמספיק שיקול דעת ושלאף אחת אין את הסמכות או את היכולת לעזור למישהי אחרת, ובתירוץ הפתטי שלכל אחד יש את הבדס"מ שלו ואין נכון ולא נכון ואסור לעזור או לייעץ.
בא לי להעמיד אותם כמו בכיתת יורים ולדחוף להם מטאטאים והם לא ידעו מתי זה ייגמר ואם זה ייגמר ואני רוצה לדעת איך הם ירגישו אחר כך, אם אולי מישהו היה מייעץ להם להתרחק מהעוגי המסוכנת הזו אולי לא היו נהרסים להם החיים, אבל הם בטח חושבים שמטאטא בתחת יוצא בסוף והם לא מבינים שהוא לא יוצא משם בחיים.
מטומטמים.

חג שואה שמח.