רומא לא נבנתה ביום אחד

ביקשתי מא' שיבוא לקחת את העוגה שנשארה, מה לעשות, אני לא עד כדי כך חזקה והדבר האחרון שאני צריכה זה עוגה שתוציא לי את הנשמה במקרר.
הוא אמר שאם היא כל כך מפריעה לי שאני אזרוק אותה, דווקא היום הוא אומר לי את זה?
יש אנשים שלא מבינים את המשמעות של המשפט הזה – לא זורקים אוכל!
כן ברור לי שזורקים ושזה בסדר אבל למשפט הזה יש משמעות הרבה יותר גדולה ממני ומהעוגה.

בימים כאלה התחושה הזו של בית, יותר נכון חוסר בית מודגשת מתמיד, רואים בעיר הזו דברים שיהודים לא אמורים לראות.
בשנים הראשונות לא הפנמתי את זה והייתי יוצאת לרחוב לפני הצפירה ואז הייתי רואה אותם, את החרדים המפלצתיים האלה שלא עומדים בצפירה בטיעון שמי שנרצח לא האמין מספיק, מאז למדתי ואני לא יוצאת לפני הצפירה, לא רוצה לראות אותם.

א' ממשיך לדבר איתי בהתלהבות אינטלקטואלית על סרט שהוא ראה אתמול ומה זה עשה לו כיהודי וכאדם והמחשבות שלי נודדות לכל ההרצאות שהוא תמיד נותן לי על המשפחה הדפוקה שלי, כי אצלו כביכול הכל מושלם.
וכרגיל הוא רוצה לתקן אותי ואומר שאני צריכה לבוא בערב, לצאת טוב מהיום הזה, הוא קורא לזה.
אני בטח אבוא והכל יחזור לקדמותו, השתיה, האנשים, הריקנות הזו שהייתי מחליפה בדברים כל כך פשוטים, כל כך פשוטים שהיד אינה משגת.

ועדיין, אני אף פעם לא רוצה שהיום הזה ייגמר, כאילו זה מה שמשאיר אותם עוד קצת איתי, את המשפחה שאיננה יותר.