הכריזמטי אמר שממאי הכל ישתנה, הכל יזוז וירוץ ויזרום ויסתדר והנה הגיע מאי ובינתיים רק מחמיר.
אני משערת שמי שלא מכיר אותי ורק רואה אשה נכנסת לבר, כולם עטים עליה בנשיקות, מתווכחים ליד מי היא תשב, מזרימים לה משקאות, שמים את המוזיקה שהיא אוהבת, יוצאים איתה לסיגריה אנשים שלא מעשנים, מציקים לה שתבוא לרקוד, אשה שלוקח לה חצי שעה לצאת מהמקום כי כולם צריכים להפרד למרות שהם רואים אותה כל יומיים, אני משערת שחושבים שהחיים שלי דבש.
אבל כרגיל הכל כמעט.
נכון שהבעיה העיקרית שלי היא שאני אמורה להיות במקום אחר בכלל ובעיקר רוצה להיות במקום לגמרי אחר, אני מדברת על מצב גיאוגרפי ועל מצב משפחתי, אבל הייתי יכולה לסחוב את זה עוד קצת אם המצב הנתון היה כמו שצריך.
כי כל אלה שרוצים בחברתי ומקרקרים סביבי, כנראה שאין להם שום עניין רומנטי בי וגם לא עניין מיני, ואני כבר שנים מקיפה את עצמי באנשים כאלה ואני לא יודעת איפה האחרים.
הסתכלתי על הבחורות שכן ילכו איתם הביתה, בחורות שלא הייתי מסתכלת עליהן ברחוב, לא יפות אבל גם לא מכוערות, פשוט כאלה שנעלמות בקהל, אם הייתי צריכה לזהות אותן למחרת, לא הייתי מצליחה.
ניסיתי להבין מה הן עושות, הן לא נראו משתדלות והן לא נראו אדישות, לא היה שם משהו שיכולתי לשים עליו את האצבע.
וכמו תמיד, ניהלתי בראש את השיחה שאני והאקס פסיכולוג ניהלנו מיליון פעם.
הוא: את באמת מעוניינת במישהו שם?
אני: לא באמת
הוא: אז מה הבעיה?
אני: אבל אני רוצה שהם יהיו מעוניינים
הוא: ובאמת נראה לך שהם לא עולים על כך שאת לא באמת מעוניינת?
אני: איך הם יכולים לעלות?
הוא: כי את לא יודעת לזייף
אני: אבל אני קצת כן מעוניינת
הוא: נו באמת...את אפילו לא מאמינה בזה, תגידי לי את, מתי אי פעם זייפת כמו שצריך?
אני: אוף איתך!
אז יצאתי משם, באמצע הריקודים, די מחוייכת, כי ידעתי שאני לא מפסידה כלום ושום דבר לא ישתנה וגם אם כולם יתקשרו למחרת להגיד שחבל שהלכתי מוקדם כי רק נעשה יותר מטורף, עדיין לא הפסדתי את מה שאני צריכה, זה לא היה ולא יהיה שם.
אבל אני חייבת, חייבת שמשהו קטן יזוז כבר, שתהיה כבר איזו דחיפה קטנה שבסופו של דבר תניע את הגלגל הענק הזה.
וא' אומר שלדעתו אני זו שתשחרר את כולם, שברגע שישתחרר אצלי, זה יסחוף ויזיז הכל, והוא באמת מאמין בזה ובונה עליי.
כי באמת חסר לי לחץ.
לפני 16 שנים. 2 במאי 2008 בשעה 15:15
