רומא לא נבנתה ביום אחד

סדרי עולם לא ישובו להיות כשהיו, דייויד קוק ניצח באמריקן איידול.
הייתי ערוכה לכך שכרגיל המוצר הפלסטי ינצח והאנדרדוג המוכשר והיצירתי הוא זה שייחרט בזכרון למרות שיפסיד, אבל זה לא קרה, האנדרדוג ניצח ואני לא יודעת איך מתמודדים עם זה.
מרוב שוק הלכתי לשוק, אני תמיד נרגעת שם אבל היום אני על סף דמעות בכל רגע נתון וכלום לא מעביר את זה.
מוכר הפירות שלי שאל לאן נעלמתי ואמרתי שהדיאטה לא מאפשרת יותר פירות והוא השביע אותי שאם אני מורידה עוד גרם הוא תולה אותי – בסדר...
הדמעות התחילו לעלות והוא קלט את הכאב, אמר שכל מי שאומר לי אחרת הוא אידיוט, שאני מושלמת כמו שאני – ברחתי.
נכנסתי לחנות בגדים בתקווה להתנחם בבגד חדש, איך שנכנסתי שתי המוכרות צעקו "שיואו איזה עיניים" והסמקתי, עשיתי את עצמי מסתכלת בבגדים לכמה שניות וברחתי.
א' תמיד נגנב מאיך שנשים מגיבות אליי, ומעצבן אותי שוב ושוב בשאלה האם אני בטוחה שלסביות זו לא אופציה מבחינתי, כי זו ה-אופציה בה' הידיעה בשבילי להיות להיט.
ואני שוב נזכרת איך בבוקר הוא סיפר לי שההוא שמוצא חן בעיני יוצא עם מישהי שהתחילה איתו על הבר, ואיך הרגשתי שוב את הסכין בלב, (עשיתי ערב פיצות רק בגללו והוא לא הגיע), ואיך שוב לטענת א' זאת היתה אשמתי כי הוא בטוח שההוא היה מעוניין ואני לא שידרתי את זה.
אין לי מושג איך משדרים, אין לי את האמצע, אני ביישנית או בוטה מדי, אני מרחיקה אותם שוב ושוב.

אני כל הזמן חושבת איך בונים את הביטחון הזה מחדש, הביטחון שקיבלתי מעולם הבדס"מ, איך האמנתי אחרי ששנים אמרו לי כמה שאני נפלאה וכמה נמשכו אליי ואיך אני מרגישה כמו דני דין בעולם הונילי.
זה מזכיר לי שהרגשתי כך לפני המון שנים, בגיל עשרים, ואז ברחתי מכאן לחו"ל ושם סוף סוף קיבלתי את כל מה שהייתי זקוקה לו.
רק רציתי להרגיש כך בארץ, שיקבלו אותי בבית, כי בתכלס, אני רוצה לחיות כאן, בבית שלי.
כל התמיכה, ואני באמת מקבלת המון תמיכה, על כמה שאני נפלאה ושאני מיוחדת ושהמטומטמים שלא רואים את זה ממילא לא בשבילי, ושיגיע האחד הנכון בסוף, זה כבר לא עוזר.
אני רוצה כבר להתעורר בבוקר ולהרגיש הכי שווה בעולם, ואני אכן מתעוררת כך, אבל פעם אחת אני רוצה גם לקבל את הפידבק הזה מגברים פנויים שמעניינים אותי ולא לחטוף סטירה מצלצלת בכל פעם שאני יוצאת ולחזור עם הזנב בין הרגליים ולגרד את השאריות שוב ושוב ושוב.