רומא לא נבנתה ביום אחד

אחרי שבוע שדיברתי עם עצמי בעיקר ונכנסתי למוד התנתקותי ואוטיזם קצת יותר מוגבר מהרגיל, הגיע הזמן לחזור קצת לעולם.
יצאתי בחמישי, עם סוג של ידיעה שיהיה אחלה ערב, למרות שכשהגעתי המקום היה נטוש בגלל הפקקים של ל"ג בעומר וחשבתי שכבר אבוד ופתאום צץ לו ההוא שעושה לי את זה ושאל אם מתאים לי לשבת איתו.
ממש רציתי לסרב אבל א' פשוט לקח את הדברים שלי והעביר לכסא שלו ועשה לי סימנים עם הראש של ללכת על זה, הוא התחיל להזרים אלכוהול בכמויות ונכנסתי לעניין.
דיברנו וצחקנו ונהנינו איזה ארבע שעות כשכל עשר דקות בערך הוא מקבל SMS ומתעלם מרובם, היה לי ברור שזה מבחורה, כי שום גבר לא מסמס בכמויות כאלה אבל לא שאלתי כלום, בסוף הוא ענה ואמר שקשה לו לכתוב בעברית ואם אני יכולה לעזור לו באיות, הוא ניסח הודעה מאד עניינית, שאלתי אם זו חברה חדשה והוא אמר שרק ידידה, סיפר שהיא נפצעה ושהיא קצת חבושה.
אחרי כמה זמן חברים שלו הצטרפו והחלטתי לפרוש, במקום לתת לי את הנשיקה הרגילה על הלחי הוא חיבק חזק ואמר שהיה ממש כיף, יצאתי בתחושה שהפעם הוא יתקשר, גם א' אמר שזה ללא ספק הוויב.

למחרת נפגשנו לקפה של שישי, כל החבר'ה הגיעו והבוס התחיל להזרים אלכוהול, היה מוזיקה והיה שמח והרגשתי שאני חוזרת לעצמי, לעולם, מתקשרת סוף סוף והיה לי נעים.
ואז ההוא הגיע, עם בחורה חבושה.
הוא שוב ניגש ואמר כמה היה לו כיף אתמול, אחרי כמה זמן הוא ניגש לשאול אם אני רוצה עוד יין, אבל הוא כל פעם חזר לחבושה ואז הם התחילו להתחרמן, מול הפרצוף שלי ושוב איבדתי את זה, הרגשתי שאני שוקעת.
האנשים התחילו להתפזר ואני הייתי על סף רצח, א' לקח אותי לעין כרם, ירדנו לעמק והתחלתי לבכות כמו ילדה בת 15 – למה לא אני? למה זו אף פעם לא אני? למה אני צריכה תמיד להסתכל מהצד?
שיגעתי אותו, שיגיד לי מה לעשות, שילמד אותי איך בחורות משדרות שרמוטיות, למה זו אף פעם לא אני?

צרחתי עליו שהוא לא עוזר לי והוא צרח עליי בחזרה שמספיק כבר, שאני צריכה להבין שאני בסדר כמו שאני, שאם אני אלך לאיזה קורס לפיתויים או לאיזו שטות מהסגנון, יש סיכוי גדול שאני אאבד את מי שאני ואהיה מישהי אחרת ולא בהכרח יותר טובה, להפך.
הוא אמר שאני לא הבעיה, שאני פשוט נמצאת במקום הלא נכון ואני אמרתי שאני לא חושבת שיש מקום נכון ולא נכון, שזה או שיש לך את זה או שאין.
בסוף פשוט שתקנו, כי כבר אין מה להגיד וכבר טחנו את זה כל כך הרבה ושוב חזרתי לקונכיה שלי, לתחושה הזו שאני לא חלק מהעולם ושאין לי מושג איך הוא עובד.