רומא לא נבנתה ביום אחד

נפל עליי איזה ספר שמדבר על מערכות יחסים בין אבות לבנות, ההתפתחות הנשית והדמויות שאנו "משחקות" וכמובן תהליך הריפוי המובטח בסוף.

נראה לי שלא רק שהספר כתוב גרוע, הוא גם מתורגם מאד גרוע ולכן הוא מפספס המון פוטנציאל, כי הרעיון באמת באמת טוב, ונכון, וכל אשה יכולה להתחבר אליו, אבל לא נותר אלא לעשות עבודה עצמית.

אני ממש לא רוצה להכנס לחפירות, הייתי בטיפול המון שנים ואני רוצה להסתכל רק קדימה ולא אחורה, למעשה השלמתי עם העובדה שאבא שלי הוא סוג של נעלם במשוואה שלי, אין לי שום כעסים, מטענים, אני מקבלת אותו כפי שהוא ונראה לי שכך צריך להיות.
רק מה, הספר הזה למעשה מדבר על תהליך שבו אשה שאביה בחזקת נעדר מבחינתה, צריכה ליצור מערכת יחסים עם האב הפנימי שלה ובכך להתחיל את תהליך הריפוי ופתאום אני צריכה לחשוב עליו ופתאום אני מגלה שאני לא מעריכה אותו בכלל וכשאני יורדת לפרטי פרטים, אני מגלה שאת התכונות שאני לא אוהבת בו, אני גם לא אוהבת בי ואנחנו מאד דומים, פיזית ובאישיות.
ואת התכונות שאני כן מעריכה, אני גם מעריכה בי, אבל הן תכונות שלו, הן גבריות.
ופתאום צפה לי הדילמה האין סופית, המלחמה הזו בנשיות, במיניות, בגבריות, והיא קיימת מגיל אפס ואני נלחמת בה ומשוכנעת שפתרתי אותה וכל כמה שנים זה חוזר לי בבום – עוד לא פתרת כלום!
אולי לא כדאי לבטל את כל מה שעשיתי, אני חושבת שבדס"מ עשה אצלי שינוי אדיר, מהאמזונה הלוחמת קיבלתי את ההזדמנות להיות חלשה, ילדותית, בובתית ונערצת בעיקר, שאלה תכונות שלא הכרתי בי לפני כן והיה כיף.
לא הייתי ממש תלמידה מצטיינת בתחום, ראיתי בקנאה אלופות בקטעים האלה אבל בסופו של יום, בגלל שמעולם לא הצלחתי לשחק את המשחקים האלה, האותנטיות נשמרה וזה מה שגרם לי בסופו של דבר "לזכות בבחור".

והיום כשאני במלחמות אותנטיות וסקס אפיל, נראה לי שאני שוב צריכה לעשות את החושבים הזה, כי יש לי דפוסים שחוזרים על עצמם שוב ושוב לאורך השנים ואני כבר יודעת לזהות אותם. הם כל כך בולטים שהם ממש פיזיים ולכן הרבה פעמים אנשים שרואים אותי באופן יום יומי, פשוט לא מזהים אותי, אני נעה בין הלוק המאד רך ומתולתל וילדותי, לבין הלוק הנוקשה והקר, המחוייט והאסוף והבוגר כמובן.

אולי באמת הגיע הזמן לפתוח עם עצמי את האב הפנימי, זה לא מפחיד, זה מעיק, אבל זה נשמע מעניין ובעיקר נותן סוג של תקווה.