רומא לא נבנתה ביום אחד

כל התהליך הזה שלי, עניין האב-הפנימי, כנראה קצת הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי והשתדלתי לשים את זה בצד.
אבל היום ישבתי עם א' וסיפרתי לו על זה והוא די היה המום, איך עד היום לא שמתי לב שיש לי אישיוים רציניים עם גברים, או במילותיו: "כפרה, אני לא מכיר מישהי שחטפה כל כך הרבה כאפות מגברים בחיים שלה, מאבא מכה ומתעלל, לבעל בוגד, לשני מקרי אונס, שלא לדבר על כל החארות שפגשת באמצע – מה לעזאזל גורם לך לחשוב שזה לא משפיע עליך? את מופתעת שאת לא חופשייה ומשוחררת? את מתה מפחד! גם אני במקומך הייתי מת מפחד מהכאפה הבאה!"

אז כנראה שיש משהו בדבריו ואני באמת אלופת ההדחקות, החלטתי לעשות עוד צעד, ישבתי ועשיתי רשימה של תכונות, טובות ורעות כאחד, של אבא שלי.
אבל אז הבנתי שלמעשה היה לי לוקסוס רציני, כי היו לי שני אבות, סבא שלי גידל אותי בחצי מהזמן וכל המריבות ביניהם היו לגבי החינוך שלי – הם היו הפכים מוחלטים ויש לי את כל המגוון של התכונות הגבריות האפשריות, עשיתי גם רשימה של סבא שלי.
כשסיימתי את הרשימות ישר סימנתי את הדברים השליליים, אלה שלא מעניינים אותי וגם את אלה שאני יודעת שיש בי ואני מקבלת, לא מתכוונת להלחם בהם, ואז עברתי לדברים הטובים, התכונות שהייתי רוצה שיהיו לי, התכונות של סבא שלי, שמשום מה בחרתי לא לאמץ לי בהחצנה אבל אני יודעת שזה שם בפנים, אני רק צריכה להוציא.
בסופו של דבר נשארתי עם שתי רשימות, האחת היא תכונות שיש בי ורק צריך להוציא, כמו אופטימיות וחום, ילדותיות וצ'ארמריות, היכולת לאבד שליטה – שכולן כמובן תכונות שהפכו את סבא שלי לאיש כזה מקסים, כזה שנשים לא עמדו בפניו.
הרשימה השניה היתה של דברים שאין בי ואני צריכה ליצור כמו סלחנות, חוסר שיפוטיות, ויתור על כעס אבל מה שהדהים אותי היה שאצל שניהם היתה תכונה אחת זהה שסימנתי בעיגול גדול, משהו שלא היה לי מעולם – שניהם העריצו, סגדו והיו מאד תלויים בבנות הזוג שלהם, אבא שלי עושה את זה בהצלחה יתרה עד היום.

הקטע הוא, שתמיד רציתי מישהו שיאהב אותי ככה אבל מה שלא הבנתי עד עכשיו הוא שאני בעצמי מעולם לא הערצתי, סגדתי, הייתי תלותית בשום גבר, גם לא במלך המלכים, הדום שבדומים.
תמיד היתה בי איזו התנשאות קטנה כזו שישבה בבטן, ששנינו בעצם יודעים שאני יותר טובה ממנו ואני רק משחקת את המשחק.
לראשונה אני מבינה, שלא משנה כמה סקסית/צ'ארמרית/פלרטטנית אני אהיה, אם לא תהיה בי היכולת הזו, ההבנה הזו שכפי שאני רוצה שיסתכלו עליי, גם הצד השני רוצה את זה, עד שאני לא אמצא את הדרך לראות גברים כמשהו שבאמת ראוי להערכה והערצה מצידי, גם אף אחד אחר לא יסתכל עליי ככה, בכל אופן לא מהמקום הבריא שאני מחפשת.

אין לי מושג לאן לוקחים את זה מכאן אבל למדתי על עצמי משהו חדש וזה לא קורה כל יום ובדרך כלל כשזה קורה, הדברים כבר קורים מעצמם.