רומא לא נבנתה ביום אחד

הייתי עצבנית היום, תירצתי את זה ברעב, מזג אוויר, שטויות כאלה והתחלתי לחשוב על כל הפשרות שאני מוכנה לעשות ברגע זה כדי להרגיש טוב עם עצמי, ובכלל על כל הפשרות שאני עושה כל יום כמעט, בזמן האחרון.

ואז ראיתי איזה סרט, שלא ממש קשור לנושא אבל היתה שם סצנה של אשה שוכבת בעשב עם הילדה הקטנה שלה, רוקדות להן בטבע, מאושרות, וזה היה כל כך ברור באותו הרגע, שאני לא צריכה לעשות שום פשרה, כי אוטוטו החלומות שלי יתגשמו ואני אכיר אושר שלא הכרתי מעולם.

הסתכלתי על תמונות מתאילנד, אני בביקיני שם, נראה לי שסך הכל יש הפרש של שלושה קילו מאז אבל זה מרגיש לי כמו שלושים.
אסור לי לעשות החלטות כשאני מרגישה כך, זה ישתפר, בטוח. כך גם הרגשתי בתא ההלבשה של המשביר כשערמות של בגדי ים נזרקו וכלום לא התאים, אז אני לא אלך לים השנה, אני מתאפקת בכל כך הרבה דברים, מה זה עוד דבר? בקיץ הבא אני אגור ליד הים ואני אוכל לראות אותו כל יום ואלבש מה שבא לי.

נכנסתי לחנות אחרת, לא היו שם בגדי ים אבל לא הייתי שם אף פעם, ניגשה אליי מוכרת ושאלה אם אפשר לעזור לי, היא היתה יפהפייה ובשבריר שנייה הבנתי שיותר מדי אנשים עושים רע לאחרים כשרע להם וזה לא פייר, זה לא צריך להיות ככה, אז אמרתי לה – וואו, איזו יפה את! והיא הסמיקה וחייכה, אמרתי שאני מסתדרת, ויצאתי.
זה לא שאני הולכת לפזר מחמאות לכל העולם ואחותו, אבל כמו שקל להעביר ביקורת, לפעמים גם כשלא צריך, נראה לי שאמור גם להיות להפך.