רומא לא נבנתה ביום אחד

לראשונה בחיי לא רציתי לחזור לכאן, אפילו לא לבית המקסים שלי.
שלושה ימים בעיר שאינשאללה תהפוך לעיר שלי, שלושה ימים עם המשפחה, שיחות נפש עם האחים, בני דודים, כל הבטחון שלי משתנה כשאני איתם.
אולי יש לי מזל ולא כולם מרגישים ככה עם המשפחה, אבל אני פשוט בטוחה במיליון אחוז, גם כשהם הכי מעצבנים ומגעילים, שהם אוהבים אותי, ואני רגועה, ואני ישנה ואני נעימה ואופטימית.

אפילו לעשות שם ספורט יותר קל, מסתבר שכשאני במישור ולא סוחבת אחרי כלבה רצוצה, אני מוסיפה עוד שני ק"מ לזמן שלי ומסוגלת לעוד הרבה יותר.
זה לא רק זה, גם השלווה שיש שם, כאן יש כזה מתח באויר, גם בשבתות, ושם יש ריח של ים ואין כל מיני סוטים ומוכי סינדרום ירושלים שצורחים או נועצים מבטים וכולם עושים גם ספורט ואני מרגישה בטוחה ללכת לבד ברחובות, מה שכאן לא קיים, אפילו לא באור יום מלא.

ורואים אותי שם, אנשים מחייכים באחוות צועדים, ואפילו איזה כוסון על אופניים עשה לי "שואו" קטן, נסע לו במרכז הכביש, הניף ידיים באויר, הסתובב וחייך, והמשיך.

אני ואבא שלי באטרף תשחצים, תשבצים וסודוקו כשאנחנו ביחד, אז אנחנו עוברים על כל המגזינים של אמא שלי ומחפשים עוד ועוד. במהלך העניין נתקלנו בכתבה על נשים ועסקים והיה שם שאלון לבדיקה "האם את מוכנה להקמת עסק?" – עשיתי וקיבלתי את התוצאה הכי גבוהה, כזו שהפרשנות שלה מתחילה במילים "את כל כך שם..."
וזה מייאש לדעת שאני כבר מזמן שם ואין התקדמות.

בן דוד שלי אמר שזה לא משנה שזה ייקח עוד קצת כי בניגוד לאחרים שזה יהיה אצלם תהליך ארוך, אצלי הכל כבר כל כך מוכן שזה ירוץ בשניות ואני אשכח שההתחלה היתה כל כך קשה.
אפילו זו שאני בונה עליה שתהיה יד ימיני, שנמצאת בטיול בחו"ל כבר שנה, שלחה מסר שהיא מקדימה את החזרה לארץ כדי להכנס לעניינים כמה שיותר מהר.
והצוציק, לקח את האחיות הגדולות שלו לשיחה, יותר נכון הטפת מוסר לגבי חוסר כישוריהן בתחום הגברים. לאחת הוא אמר שתפסיק להיות כל כך בררנית ולי הוא אמר לצאת כבר מהחור שאני גרה בו, כי אין מצב להכיר שם.

ואני רוצה לשמר את התחושה הטובה הזו כשאני חוזרת, אבל אני עצבנית, רוצה להרוג את כולם, לא ישנה כמעט ושוקלת בהחלט לחזור לכדורי שינה אחרי שלא נגעתי בהם יותר מחצי שנה.
אני לא יודעת איך להרגע כאן, אני פשוט חייבת לעוף כבר.