רומא לא נבנתה ביום אחד

לפעמים העולם שלנו מצטמצם לדברים מאד מאד קטנים, אני בטוחה שכל מי שאי פעם חווה קילקול קיבה רציני, זוכר איך באותם רגעים של כאבי תופת והחיבוק עם האסלה, השאיפות מצטמצמות לקיבה בריאה וזהו, לא כסף, לא אהבה, רק בריאות.
ואני נמצאת היום במקום שיש לי את כל הזמן שבעולם אבל לאט לאט הדברים מצטמצמים אך ורק לשאיפה אחת – לא ליפול לדיכאון.
הייתי פעם אחת בחיי בדיכאון קליני, לא פוסט טראומה ולא נעליים, רק נפילה לתהום מאד שחורה ועמוקה וזה קרה בדיוק בין עבודות, תקופת אבטלה של שלושה חודשים, הארוכים בחיי.
נראה לי שהבנתי מהר מאד שאני לא בנויה לזה, הייתי אז בטיפול אצל פסיכולוגית פסיכופטית, (לטעמי), שהתעקשה שכלום לא יעזור חוץ מכדורים.
לרגע באמת שקלתי את זה אבל בפגישה נוספת היא ציינה שהיא ממש הופתעה מכמה שאני אינטליגנטית, שאני לא משדרת את זה כל כך ושהלוק שלי הוא על סף הפרעחי...
הכתובת שלה עד היום שמורה במערכת כי הפולניה שלי הוציאה עליה חוזה, אבל זו לא הנקודה, הבנתי באותו הרגע שזו שלוקה בחוסר אינטליגנציה זו היא ואני לא הולכת לקחת כדורים מאחת שכזו, אז הוצאתי את עצמי מזה לבד.


גם הפעם לא הייתי ערוכה לזה, כי הייתי משוכנעת שאני מוצאת מקום אוטוטו וממשיכה עם העסק אבל לצערי רואת החשבון שלי צדקה ובהתערבות שלנו שאני בפברואר כבר פותחת מקום - הפסדתי ביג טיים. מסתבר שאכן, הדבר הכי קשה בכל הטררם של עסק הוא למצוא את הלוקיישן-לוקיישן-לוקיישן.
ועכשיו, כשאני כבר ארבעה חודשים בחופש, הבנתי שזה כנראה ייקח יותר זמן אבל מצבי, בלי ששמתי לב, ממש ממש גרוע.
למזלי אני כבר ארבעה חודשים בדיאטה וספורט וזה כנראה מה שהפך את הנפילה לפחות ברורה אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה שאני במלחמה ומסתבר שהניצחון היחיד במקרה שלי הוא ספורט, אז נכנסתי לזה חזק ואני, כהרגלי, קצת אובססיבית וכל היום רק מדברת על זה ומשעממת חברים למוות בשיחות על זמנים וקצב, דופק ושטויות כאלה, אבל לא אכפת לי.
הפעם, המצפון שלי נקי לחלוטין, כי אני כבר שנים מקשיבה שעות על גבי שעות לכל מיני הסברים על שולחנות קליעה, הבדלים בין אופני כביש לשטח, אני מכירה את כל המסלולים בארץ וכמו טעטלה אני נכנסת כל שבוע לכל מיני אתרים נידחים של טריאטלוניסטים, רק כדי לראות תמונות של אלפי אנשים שנראים אותו דבר ולהגיד ש"התמונה שלך מהממת" ו"בטח שראיתי את התוצאות!" – כאילו שאני מבינה בכלל מה זה אומר.

אז הפכתי לבחורה מאד משעממת, כי באמת לא קורה כלום בחיי והכל סובב מרגע שאני מתעוררת על לעשות ספורט או לחשוב על ספורט אבל אני מרגישה טוב ויש לי מצב רוח טוב ואני אופטימית ככל שאני מגבירה את הקצב. (כן, גם הפוסטים שלי משעממים לאללה, אני יודעת).


העניין הוא שבכל המצב הזה, הכל באמת נכנס לפוקוס והדברים החשובים הופכים פתאום לברורים ברמת המפחידים.
השבוע התחלתי להוסיף ריצות להליכות שלי וזה מפחיד כמו סמים, האור משתנה, הכל מאד מאד בפוקוס, משהו חד כזה.
א' סיפר לי שאחרי רכיבות ארוכות במיוחד הוא כבר לא צריך להרכיב משקפיים כי הוא רואה כל כך טוב, וזה ככה, רק שזה מקרין גם על החיים שלי.
ופתאום השבוע זה התבהר יותר מתמיד.
איזה מכר שלא ראה אותי המון זמן אמר לי השבוע שבסוף אני אעלם ואז מסביב התחילו כל מיני בדיחות שאני אהיה כוסית על וכיו"ב – וזו היתה המטרה הראשונית באמת, להיות במקום שבו אני זו שאוכל לבחור, כי ככל שהשנים עוברות ורוב החברים שלי הם בנים, אני מבינה שגם הגברים העמוקים ביותר, רוצים כוסית, זה כל מה שמעניין אותם, והיא ממש לא צריכה להיות אינטליגנטית ומעניינת, רק כוסית.
אבל הפוקוס הזה חידד לי את הכל כל כך שפתאום הבנתי שבכלל לא מעניין אותי להיות כוסית ובכלל לא מעניין אותי "לתפוס חתן" – כל מה שמעניין אותי זה ילד משלי וכל האטרף הזה הוא למעשה הכנת הגוף שלי להריון וסוף סוף אני מדברת וחושבת ברצינות על להפסיק לעשן.


זה לא שאני ממש מופתעת, כי אני מדברת על זה כבר כמה זמן אבל עד עכשיו זה היה סוד, כדי לא לחסום אותי מלהכיר מישהו, כאילו שלעשות ילד לבד זה סוג של ברירת מחדל ושהמשמעות של זה היא שאני אהיה לבד כל החיים.
אבל עכשיו, זה בכלל לא קשור אחד לשני, אולי יהיה ואולי לא, אבל מאד ברור לי שאם אני אכיר עכשיו מישהו, הוא יצטרך להבין שאני תוך שנה מרגע הקמת העסק באופן רשמי, מתכננת להכנס להריון ואני לא מחכה או מתחשבת באף אחד.
ואין שום בדידות בהחלטה הזו, ואין שום ספקות ואין שום פשרות, זה הדבר שעושה אותי הכי מאושרת בעולם והכי שלמה, כמו שלא הייתי אף פעם.
וזה מרגיש טוב.