רומא לא נבנתה ביום אחד

יש ריח של סתיו באויר וזה תמיד מזכיר לי את החגים.
יש מצב שאני אחגוג את השנה החדשה כבר בעיר החטאים ולא בעיר הקודש, זה יהיה מוזר, כל כך מרגישים כאן את הקודש בחגים וזה נעים, אולי גם שם יהיה נעים, הלוואי.


כשהתאריכים מתחילים לרוץ לי בראש אני נלחצת, יותר מדי דברים, יותר מדי זכרונות, יותר מדי רגישויות.
היה כאן אתמול איזה בעל מלאכה לעשות תיקון, הוא הסתכל על העבודות שלי ואמר "קרה לך משהו נורא..."
הוא היה רגיש ואינטליגנטי אבל לא רציתי לדבר, גבר זר בבית זה מצב מלחמה בשבילי, רק רציתי שילך.


הייתי בהופעת פלמנקו השבוע והרקדניות ניסו לשכנע אותי להצטרף, התביישתי, לא הסכמתי, זה גם לוקח אותי למקום הקשה ההוא, כשניסיתי לרקוד את הכאב, לרקוע את הזעם לרצפה, לשחרר את האלימות עם ההתרוממות של החצאית.
זה לוקח אותי למכונית של דניאל שבא לאסוף אותי מהשיעור והבכי ההיסטרי שנמשך כמעט נצח.


בתום שבועות של ארועים חגיגיים שדרשו ממני ומא' המון כוחות, הגענו בשלוש בבוקר לדרינק של שקט ואחת מהשיחות האלה שלנו, שאנחנו חותכים אחד לשני את הקישקע ושופכים את כל הג'יפה.
אמרתי לו שאני לא מבינה למה דווקא השלוש שנים האחרונות היו יותר קשות מהשנתיים הראשונות, פשוט כל כך קשה הכל.
הוא אמר שיותר קל להתמודד עם משהו כשאתה מתבוסס בו מאשר לנסות לחיות שיגרה והדבר הזה שלא הולך משבש ותוקע.


יש לי חבר שדרן רדיו, הוא תמיד מארח כל מיני מיסטיקנים בתוכנית שלו ומנסה לשכנע אותי לנצל את הפרוטקציה אצלו ולהכנס ראשונה, אני תמיד מסרבת אבל תמיד מקשיבה לשיחות של אחרים.
השבוע היתה מישהי שאמרה בקול שבור שהיא כבר לא יכולה יותר לבד, שכבר שנים אין לה אהבה והיא רוצה לדעת אם היא תגיע.
המיסטיקנית אמרה לה שהיא עברה טראומה קשה על ידי גבר והיא לא סומכת על גברים, שעד שהיא לא תלמד לסמוך עליהם לא תהיה לה אהבה.
איך לומדים לסמוך? איך מחזירים את האמון הזה?