רומא לא נבנתה ביום אחד

א' הרווק חזר לשכר אותי, כבר שכחתי את הימים האלה ואת האיכסה של הנגאובר, מאז הפעם הקודמת שהוא נפרד.
הקטע הוא שבין האדים של האלכוהול והמיגרנה משהו התנקה אצלי הבוקר ופתאום הכל התבהר,
הכל בסדר בתכלס.
הפיצוץ עם הפולניה היה הדבר הכי טוב שקרה לי, קיבלתי שוב את השליטה בחיים שלי וזה מחזק אותי ואני רואה את השבילים שנפרשים מולי, את האופציות שיש ואיזו דרך תעשה לי טוב ואיזו לא.

היתה לי שיחה רצינית אתמול עם האמריקנוס, אנחנו מתקרבים יותר ויותר בשבוע האחרון, הוא אפילו היה אצלי בבית אבל המסרים שלו כל כך מבולבלים שנאלצתי אתמול לפתוח את הדברים.
הבן אדם שרוט קשות וממש לא בקטע של מערכת יחסים ונראה לי שאפילו זיון איתו יהפוך לדרמה, מצד שני ממש כיף לי לדבר איתו שעות ותוך כדי השיחה הבנתי שהרווחתי חבר חדש וזה משהו שלא קרה לי הרבה זמן.

בכלל לאור השיחות שיש לי עם די הרבה אנשים בזמן האחרון אני מבינה שיש לי מזל גדול כי אני סגורה במיליון אחוז על מה שאני רוצה, אני פשוט מתה מפחד, אבל אני לא מאפשרת לפחד הזה לשתק אותי ורוב האנשים סביבי משותקים ומבולבלים.
בתכלס אני יכולה לעשות הכל, אני רק צריכה את קבוצת המעודדים שלי, שימשיכו להעמיד אותי במקום, שימשיכו לתמוך, והמסרונים שמחכים לי כל בוקר מהמעודדת מפלורידה גורמים לי להתעורר לצחוק גדול, (אני פשוט מדמיינת אותך בחצאית מיני ופומפונים ואני על הרצפה!).

משהו השתנה בי הרבה מעבר לעשרה קילו שנעלמו, אתמול חבורה של גברים אמרה לי שהתחלתי לדפוק הופעות, זה מצחיק כי לא ממש קניתי בגדים חדשים, הם ראו אותם כבר הרבה פעמים, אבל קשה לשים את האצבע על השינוי האמיתי אז משייכים את זה לחיצוניות. אני בהחלט מתחילה יותר ויותר להרגיש זוהרת, עייפה ומותשת מכל המתח והלחץ והפחדים אבל סוף סוף חזר הניצוץ בעיניים.