רומא לא נבנתה ביום אחד

אני חושבת שאם יום אחד אני אתעורר והכל יסתדר ויזרום ואני אהיה מאושרת, אני פשוט אמות תוך חמש דקות מהתקף לב, מרוב השוק.
מצד שני אני פשוט כל כך עייפה, אני רוצה ללכת לישון פעם אחת עם תחושת סיפוק מכך שהצלחתי, הזזתי, ולא השינה הטרופה הזו, המודאגת הזו ממה יהיה ואיך יהיה ובעיקר מתי כבר.


כמעט מצאתי אתמול בית. הבעלים היו זוג בני גילי, עם תינוק קטן ומין אור שהקיף אותם, חיוביות וחיוניות שכזו.
הם הסתכלו עליי בהתלהבות, כאילו סוף סוף הם מצאו את מי שיתאים להם, מהמעמד שלהם, בראש שלהם, הייתי יותר דומה פיזית לחתך הסוציו אקונומי הרצוי להם, יותר משאר המתמודדים.
הם דיברו אליי כל הזמן ב"אתם" והייתי צריכה לתקן שזו רק אני, הם קצת היו מאוכזבים אבל ראו שיש בי את הפוטנציאל, אשכנזיה אקדמאית יפה, אין מצב שהיא לא "תסתדר", זה בטוח זמני.
אבל כשהם שמעו על התוכניות שלי ומה שאני עושה הם כבר היו מבוהלים ואמרו שאין מצב.


זה מזכיר לי את התקופה כשחיפשתי עבודה, גם תמיד היו מבטים כאלה.
ואני חושבת על כל האנשים שמסודרים בתיבות נוח אידאליות ושומרים את התסכולים והסטיות והחלומות בבטן, אולי מוציאים על הילדים, אולי אחד על השני, שומרים בציפורניים את הפאסון והפאסדה ואני יוצאת הדפוקה בסוף.


אין לי אידיאל, זה לא שכל מה שיקרה, אם זה לא יהיה חתונה וילדים, יהווה פשרה.
אני לא חושבת שקיים אידיאל או מושלם ונראה לי ממש טבעי לעשות ילד עם אבא ולחיות לחוד או לעשות לבד ואז לצרף אבא, או דברים אחרים, אין לי איזה אימאג'.
אני יודעת שאני חייבת אהבה, אני לא יכולה יותר בלי זה, אני פשוט לא חושבת שיש לזה צורה אחת בלבד.
אני יודעת שאני רוצה ילד יותר מהכל ולא ממש חשוב לי מאיזה זרע הוא יגיע, אני רק יודעת שבשביל שאני אוכל לפרנס אותו אני חייבת להרים כבר את העסק הזה.
אני יודעת שהעיר הזו כבר לא טובה לי, אבל אני ממש לא חושבת שערים אחרות עדיפות, זה פשוט העניין של השינוי.
אני יודעת שהחוזה של הדירה שלי עומד להגמר ואני חייבת למצוא בית בשבוע הקרוב ואני ממש מודאגת.


היה לי פעם ידיד שלקח אותי לשיחה חשובה, אמר שהוא חושב שאני צריכה לשמוע כמה דברים.
אמר שכואב לו לראות אותי כל כך הרבה שנים בוחרת בדרך הקשה כשיכולתי כבר מזמן לבחור בדרך הקלה, שזה אמנם הופך אותי למי שאני וזה נפלא אבל כואב לו שקשה לי כל כך.
הוא לא אמר לי מה הדרך הקלה ואני בהחלט מוכנה לשמוע מה היא, רק שאף אחד לא מספר לי עליה.
מצד שני הוא נעלם אחרי האונס, שזו בהחלט דרך קלה לא להתמודד אבל אם הדרך הקלה אומרת לבגוד בחברים שלי ולנטוש אותם, אז אני לא רואה את עצמי עושה את זה.
הוא גם עמוק בארון ויש לו חברה דמיונית שנשלפת לארועים בעבודה, (אני יודעת שאתה על הרצפה מרוב צחוק עכשיו כשאני כותבת על שנוא נפשך אבל תשתדל להתאפק...), ובן זוגו הוא בחור דתי שעוד יותר בארון ממנו ולעולם לא יחלוק את חייו איתו, רוב הסיכויים שהוא יתחתן ויבגוד.
כך שאם הדרך הקלה היא לחיות בשקר, אני שוב לא רואה את עצמי מסוגלת לעשות את זה.


אז להיות אני זה לא פשוט כי הרוב רחוק מלהיות צודק אבל הוא עדיין הקובע, מצד שני מתישהו, משהו, חייב לזוז, אני לא זוכה בנקודות איפשהו? אצל מישהו שמזיז גורלות?
די כבר.