רומא לא נבנתה ביום אחד

היתה אתמול איזו תחושה באוויר, כאילו כל העיר עסוקה בהתכוננות לארוע הגדול של הערב. הרחובות היו ריקים ומעט האנשים שהסתובבו היו בסידורים אחרונים ובדרך להתכוננויות.
לא ראיתי את א' אף פעם כל כך מרוגש, מבחינתו זה הערב לפתוח את חגיגות רווקותו המחודשת והוא הופיע אצלי כמו איזו כוסית עם שקיות מלאות בגדים.
החלטנו שאנחנו בוחרים אחד לשני את הבגדים לערב הזה, הלבשתי אותו כמו מאפיוזו והוא התעקש שאני אלבש את הורסאצ'ה שלי.
העיר הזו כל כך פרובנציאלית שיש לי מלתחה מיוחדת לפה ומלתחה נפרדת למרכז ולחו"ל אבל הוא אמר שמספיק להחביא את עצמי, שהיום אני הולכת להפיל את כולם.
השמלה הזו באמת מדהימה והדרך היחידה ללבוש אותה היא לא ללבוש כלום מתחת ולהדביק אותה לגוף אבל התחושה נפלאה, כאילו אני באמצע סקס בכלל ובמקביל בשער של "ווג".
מרוב התרגשות הוא עשה בדרך כמה עבירות תנועה וכמעט עצר אותנו שוטר – "כפרה, אם הוא עוצר אותנו את מורידה כמה מדבקות!" – לא עצרו אותנו.

אני חושבת שבפעם הראשונה מזה עידן ועידנים הרגשתי כמו כוכבת, נשים ניגשו להגיד שאני מהממת, גברים שבדרך כלל לא פוצחים פה גמגמו קטעי משפטים "השמלה הזו..." ילדות בנות חמש סחבו את האמהות שלהן להראות להן איך הן רוצות להיות כשיהיו גדולות, זו ללא ספק אחת התחושות הכי נעימות שיש.
נשים התחילו לקרקר סביב א' ואפשר היה לראות שגם הוא מרגיש ככה והייתי גאה מאד כשפתאום מישהו לחש לי באוזן, "אז את ואחיך החלטתם לכבוש את העיר היום...השמלה הזו הורסת..."
זה היה ההוא שלא התקשר.
שמחתי לראות אותו ואמרתי שקיוויתי שהוא יתקשר אבל הוא התחמק ועבר נושא, אני לא מבינה את זה.
הערב המשיך והיה כיף ורקדנו והשתוללנו והרגשתי את העיניים שלו בגב שלי כל הזמן ושוב ניגשתי, כרגיל מפרגנת ביישנות לצד השני ובעיקר מנסה להבין, לקחתי אותו לטייל וזה החזיק עשר דקות בערך עד שהוא שוב נבהל וברח.
יש משהו מאד מנחם בלהיות מוקפת בהמון אנשים שאוהבים אבל זה כבר לא מספיק, חזרתי לדבר איתו וגם הפעם זה החזיק עשר דקות.

פתאום הבנתי שאני לא יכולה לסבול יותר, לא שניה אחת אפילו, אין לי יותר יכולת להנות מכל "המסביב", הרגשתי כאילו מישהו תלש לי יחד עם השמלה והמדבקות גם את העור ואני חשופה על סף התפוררות, אמרתי לא' שאני הולכת.
הוא ניסה לשכנע אותי להשאר אבל כשהבין שזה לא יקרה התעקש להחזיר אותי הביתה.
ישבנו במכונית והכל יצא ממני, בכי היסטרי שלא עבר כל הלילה וגם לא עובר עכשיו.
אולי זאת העובדה שיום השנה הולך ומתקרב ואני תמיד יותר פגיעה בתקופה הזו, אולי זאת גם העובדה שאני מבינה שאין לי משפחה ואני מרגישה פחות מוגנת מתמיד אבל אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לבד, פשוט לא יכולה יותר, לא רואה שום סיבה להיות עוד שניה אחת מיותרת רק עם עצמי, לא מבינה למה אין אף אחד שרואה את זה ומוכן להיות שם, זה שובר אותי.
הוא חיבק אותי איזה שעה והבטיח שזה יקרה, שאני יותר ויותר מתקרבת לנקודה הנכונה ואמרתי לו שהוא כבר מבטיח לי שש שנים, מתי זה מספיק?
שלחתי אותו בחזרה לחגיגות ולבנות, תמיד אפשר להמשיך את הדיון האינסופי הזה.

אני לא יודעת מה יהיה איתי.