אני בלתי נסבלת עם עצמי, מסכת היסורים שאני מעבירה את עצמי על שטויות היא בלתי נסבלת והמילה –פרופורציה – מסרבת להטמע בלקסיקון.
יש לי אינסטינקטים מצוינים, הם עובדים נון סטופ, רק אני מסרבת להקשיב להם לפעמים ואז אני מלקה את עצמי נון סטופ.
אתמול היה ערב נחמד, שום דבר יוצא מן הכלל, סתם ערב נעים עם אנשים שאני אוהבת אבל הייתי חייבת לשאול את ההוא שהכיר לי את הראשון שלקח ממני טלפון מזה עידן ועידנים, למה הוא לא התקשר.
א' אמר שזה מיותר ובתכלס זה לא שנפלתי מהבחור ההוא, הוא באמת חמוד אבל אי אפשר להגיד שהיתה כימיה מטורפת, הרי שיא הערב ההוא מבחינתי היה בכלל שאחרי שהוא הלך והאמריקנוס ניגש להגיד שהוא מת מגעגועים.
אולי זו תחושה של דחיה שאין לה ממש סיבה, זה לא קשור אלי הרי, הוא לא מכיר אותי ובסוף הערב זה היה הוא שביקש, זה קשור אליו והייתי אמורה פשוט להנות מהמחמאה וזהו.
אבל אני קרציה מעצבנת, לא רק לסביבתי אלא גם לעצמי, אז למרות כל אינסטינקט אפשרי שאלתי ולא קיבלתי שום תשובה מזעזעת עולמות, כל מה שנאמר היה שהוא אמנם מת עליו ושהוא חבר שלו כבר מיליון שנים והוא בחור זהב אבל פשוט בחור מאד מוזר.
אבל זה עיצבן אותי ושום קילומטר לא הרגיע ואני בטוחה שאני סתם משליכה וזה קשור לדברים אחרים אבל היום אמור להיות יום ממש מגניב ואני רוצה להנות ממנו והעצבים לא נרגעים.
לפני 16 שנים. 17 ביולי 2008 בשעה 9:31
