רומא לא נבנתה ביום אחד

אני עומדת לכתוב משהו שקיוויתי לכתוב כבר הרבה זמן והייתי קרובה מאד לחשוב שזה לא יקרה.
מפחיד פתאום לראות את זה שחור על גבי לבן, בייחוד מפחידה הידיעה הפתאומית הזו שצעד ראשון יגרור אחריו את שאר הצעדים והחלומות שלי יתחילו להתגשם, כבר כל כך התרגלתי לכשלון ולאכזבה שאני לא יודעת איך אני אתמודד עם הצלחה.

חתמתי חוזה, עוד חודש אני עוברת לתל אביב והתהליך יתחיל לרוץ.
אני יודעת שאני אמורה להיות בעננים אבל אני בעיקר מפוחדת ומותשת ויש לי הנגאובר מטורף.


א' היה היחיד שידע ויצא ממנו צד אמוציונאלי שלא הכרתי, הוא אמר שיהיה לו מאד קשה בלעדי ושהוא לא יודע איך הוא יתמודד, גם אני לא יודעת, מצד שני אולי הגיע הזמן לשבור את הסימביוזה הזו.
מה שמצחיק היה שכל מיני אנשים שלא יודעים דבר על העניין באו ואמרו לי סוג של מילות פרידה, אבל ממש מרגשות, שלא נאמרו לפני כן.

חבר לעבודה לשעבר פתאום סיפר לי שהוא הכי מתגעגע אליי בשבתות, לשירים, לניצוץ בעיניים כששמים משהו ששנינו מתים עליו, ועכשיו כל פעם כשיש קטע כזה הוא מחפש את המבט שלי אבל אני לא שם והשאר אדישים ליצירות המופת שמתנגנות.
עובד חדש שאני לא מכירה בא והציג את עצמו, אמר שהוא מצטער שלא יצא לנו לעבוד ביחד, שהחבר'ה מספרים שהייתי מאד קשוחה איתם אבל במקביל יש המון כבוד והערכה.
מכר שלא ראיתי הרבה זמן צץ לו כמה פעמים לאורך הערב והיו לנו שיחות קטנות כאלה על כל מיני דברים ולפני שהוא הלך הוא אמר שיש משהו שהוא רוצה להגיד לי כבר המון זמן, שאני הבן אדם הכי מפרגן ותומך שהוא מכיר, גם בחברים קרובים וגם בכאלה שלא, ושהוא מאד מעריך את זה, שהוא רגיל לפגוש בעיקר צרות עין והוא רק רוצה לומר תודה ולתת חיבוק.

אני יודעת שתמיד הכל נראה טוב יותר לפני שעוזבים וברור לי שזה לא כך באמת ושהגיע הזמן להמשיך הלאה ואני מאד מתרגשת ושמחה אבל במקביל יש עצב גדול וכבר המון געגועים.