רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מרגישה כאילו מישהו סימם אותי, כבר שלושה ימים אני ישנה בעמידה, הליכה, אכילה, אפיסת כוחות מוחלטת.
הרופא שלי מסתלבט עלי "טוב כי את כל כך עסוקה שאין לך זמן לעשות בדיקות דם פעם בחצי שנה..."
אני מבטיחה ללכת.
הרוקח החתיך והצעיר מנסה לעשות עליי עוואנטות של רופא, "את בטוחה שאת חייבת את זה באופן קבוע? הרופא שלך בדק את העניין מספיק לעומק?"
אני מנקרת מולו ואומרת בשקט, כי אפילו אין לי כוח לדבר, שיסתכל עליי, שאני נראית לו מסוגלת לתפקד בלי? שככה אני נראית אחרי שפיספסתי שלושה ימים של תרופות.
אני לא יכולה להתחיל לספר לו שגם הלחץ והמתח וההתרגשות מתישים אותי ושלעשות רשימה פשוטה של דברים הכרחיים למעבר דירה לקח לי יומיים, הראש שלי רק בעסקים ואני כועסת ביני לבין עצמי שכל הפדיחה שלהם נבעה מכך שהיה סוף חודש ורוב העסקים דוחים הזמנות לתחילת חודש כדי לצמצם הוצאות ואני נתקעתי בלי תרופות.

אנשים מסתכלים עליי מוזר בזמן האחרון, מבטים שאני לא מכירה, אפילו הוסיפו לחיבוקי פרידה נשיקות במצח, והכל הזוי לי בין אדי התשישות.
גם א' ואחותו מסתכלים עליי ככה ונשבר לי מלא להבין אז אני שואלת אותו מה פשר המבטים האלה והוא מחייך ואומר שכלום, הוא פשוט מבסוט ממני, מה כולם מבסוטים כל כך?

ויש איזה בחור חדש שמסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח, הוא הולך לכל מי שמכיר אותי וחוקר עליי, חברים מספרים שהוא באטרף, אני כל כך אאוט שאני לא קולטת אפילו כשהוא מחזיק לי את היד ומבקש שאני לא אלך, החבר'ה על הרצפה מרוב צחוק, רק אחר כך מספרים לי ומוסיפים שהסבירו לו שאני מבוגרת ממנו בעשר שנים, שאני עוברת עיר ושהראש שלי לא שם בכלל.
כמעט פואטי העניין, אחרי ששנים רק רציתי שמישהו יתלהב ממני כך, גם אם הוא לא יעניין אותי ממש, רק כדי להרגיש שרואים אותי ודווקא עכשיו כשאני בקושי מתפקדת ועוזבת, זה קורה.
מי יודע, אולי אם הייתי בתפקוד הייתי עושה אותו, זיון פרידה מירושלים, אבל רק המחשבה על סקס מתישה אותי.
אלוהים שיעבור כבר, אני כל כך מתגעגעת לעירנות.