רומא לא נבנתה ביום אחד

עשרים וארבע שעות רצופות של אלכוהול, הופעות וארועים חברתיים ואני כל כך מנותקת רגשית שאני לא נהנית, לא סובלת, פשוט עמומה לחלוטין.
החברים אומרים לי שזה מצויין, שאם זה היה אחרת הייתי יורדת מהפסים כי יש פשוט יותר מדי לעכל.

כנראה שמתחיל תהליך הפרידה שלי כי פתאום כולם רוצים רק לדבר איתי, מזמינים לי שתייה, אני מוקפת בהמון אנשים.
אני שואלת את אשתו של האקס-בוס למה הוא הגיב בכזאת עוינות כשסיפרתי לו שאני עוברת בעוד שלושה שבועות והיא מסתכלת עליי המומה – "מה את חושבת, קשה לו, הוא יתגעגע אליך, כולנו נתגעגע אליך ולאנרגיות המדהימות שלך!"
לי יש אנרגיות מדהימות?

הפוסטמה שהיתה חברה שלי פעם ויום אחד החליטה שלא ומסרבת לתת לי הסברים מתיישבת בשיא חוצפתה לשולחן שלנו באמצע הופעה, יודעת שאף אחד לא יגיד לה כלום בפורום שכזה.
אני מתעצבנת אבל כל כך רגילה לדיפלומטיות של א' שאני מניחה שכולם כך גם כן ולא יגידו לה כלום, אני רגילה שהרוב לא בצד שלי.
ואז היא קמה לשירותים ופתאום אחד החברים מעביר את הכסא שלה לשולחן אחר, אומר לי שכשהיא תחזור לא יהיה לה כסא והיא תבין את הרמז.
חבר אחר אומר שהיא חולת נפש חסרת בושה, הוא לא מבין איך היא מעיזה להתנהג כך ואני בשוק מהם יותר מאשר ממנה.

בלילה אנחנו מוציאים כורסאות לגינה ומביאים איתנו את השתייה, כדי שנוכל לעשן.
לאט לאט מצטרפים עוד ועוד אנשים ונוצרת התקהלות, פתאום אני קולטת שא' יצא גם כן עם מבט אומלל ואומר שזה לא יפה שנטשנו אותו כך, אני מסתכלת על השעון ומסתבר שכבר שלוש שעות אנחנו בחוץ.
מה שיותר מדהים אותי הוא שרוב הזמן אני זו שמדברת ולא מקשיבה לאחרים כמו בד"כ, הפעם מקשיבים לי.

אולי בכלל הדברים לא היו אף פעם כמו שאני ראיתי אותם? אולי בכל זאת ראו אותי פה? ואולי המעבר שינה אותי, את מה שאני משדרת? ואולי בגלל שאני כבר מתגעגעת הכל פתאום נראה לי הרבה יותר טוב?
אני כל כך עמומה שאני לא מסוגלת להבין, הכל הפך להיות משימות ומטלות ואני פשוט מבצעת, ועכשיו צריך להתכונן לפיקניק של שבת.