רומא לא נבנתה ביום אחד

אני גוררת את א' ליום סידורים בשכונה החדשה, קופצים לראות את הבית החדש ואז נכנסים למרתון של בדיקת לוקיישנים.
בין לבין אנחנו עוצרים ומדברים, מנתחים, בראש שלי רצים רק מספרים ואני קולטת שיש דברים שאני עדיין לא יכולה להרשות לעצמי ויש דברים שהם פשוט יותר מדי כרגע ואני צריכה טיפה, אבל ממש טיפה להאט.
נראה לי שאני בעיקר צריכה את הביקורים האלה כדי לעכל יותר ויותר את מה שעומד לקרות, כי זה פשוט עדיין לא נתפס.

הוא אומר שמרגיעה אותו העובדה שהוא רואה אותי בפעולה, זה מרגיש לו אפשרי פתאום ולא מופרך, הוא מדבר על עצמו, הוא נמצא במקום שהייתי בו לפני שלוש שנים, שינוי קריירה דרסטי ומסלול בדרך לעצמאות והוא בעיקר מבולבל ומפוחד.
ואני עם כל הנתק הרגשי הזה איכשהו בפוקוס ואני מתפקדת כמו מחשב שפולט רק נתונים ונתונים ונתונים והמוח שלי מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ אבל אני עושה את העבודה.

ואז כשחזרנו, התקשרה אליו איזו מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא בכלל בימים האחרונים שובר את הראש איך להגיע אליה ומסתבר שהיא זו שבסוף השיגה את הטלפון שלו ויצרה קשר.
וזה הפיל אותי, שאב אותי למציאות של לא מזמן, כשהיה לי זמן לחשוב על בחורים וכמה אני כשלון כשזה מגיע לתחום הזה ואצלו זה כל כך קל, יומיים רווק וכבר הן עטות, איך הוא עושה את זה?

וברור לי שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר ושהוא היה מתחלף איתי בתחום המקצועי ובבטחון הזה בשניות אבל אני רוצה את מה שיש לו, את הבטחון הזה שהוא יכול להשיג כל אחת.
אז אני מקטרת לו והוא אומר שממילא אין לי זמן לזה עכשיו אבל אני יודעת שזה מסוג הדברים שתמיד מוצאים להם זמן אבל אצלי זה לא רלוונטי, יש זמן-אין-זמן-כבר שלוש שנים אני אישה אחרת, לוזרית עם גברים ובכל פעם שאני רואה אנשים שזה כל כך קל להם אני רק מרגישה יותר ויותר לוזרית והעובדה שאני מוצלחת וחזקה ועצמאית ומזיזה ולוחמת, פשוט אין לה ערך בעולם הזה.

ובוא נודה בזה, כלום לא שווה בלי זה, שום כסף, שום הצלחה מקצועית, לא שווה בלי אהבה, בלי סקס, בלי להרגיש נאהב ומושך.
אני כל כך מקווה שמשנה מקום-משנה מזל.