רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא יודעת איך להפסיק ליפול למלכודת הזו, אחרי שנים שלא איבדתי שינה בגלל זעם או תחושה מגעילה משיחה איתך, פתאום כל שיחה מחזירה אותי לשם.
את כל הזמן מחפשת דמיון בינינו, פיזי ונפשי, שעות בוהה בתמונות ומחפשת.
אין בינינו שום דמיון, תתמודדי עם זה כבר, את לא תהיי יפה כמוני אף פעם, לא בגלל החיצוניות, אולי בעצם גם, מה לעשות שההורים שוב דפקו אותך, נשבר לי להתנצל ולהתכווץ על כך שאני יצאתי "היפה", פשוט נשבר לי.
אבל יותר מרגיז אותי החיפוש של הדמיון באופי, את בחיים לא תהיי כמוני, אולי את רוצה ואני יכולה להבין את הצורך בהשראה אבל אין לך את זה.
אני, כל המהות שלי היא נתינה לאחרים, הכלה של אחרים, הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא יודעת לשים את עצמי במקום הראשון.
אני לא עסוקה כל היום באכלו לי-שתו לי, ואת אגואיסטית מפונקת שעסוקה רק בעצמה וכשאנשים קרובים אליך, כאלה שהיו שם שנים בשבילך, באים לבקש משענת את מסרבת, כי את חושבת שאת רגישה מדי – את לא רגישה, את סוציופאטית!
ניסיתי להתעלם מהסצנה המפחידה שהיתה השבוע, הייתי שנייה מלהזמין אמבולנס ולאשפז אותך בבית חולים פסיכיאטרי וויתרתי בסוף, אבל היום בשיחה, כשאמרת לי שאני רוצה אהבה רק כדי לסמן וי כי יש לי כבר בית, אוטו ועסק וכל מה שחסר זה בעל וילד, רציתי לפרק אותך במכות, לשבור כל עצם בגוף ובאופי הרכרוכי והמגעיל שלך, שהגעיל אותי מיום שנולדת.

ואני מנסה, ואני נזכרת בפסיכולוגית הפסיכית שאמרה לי שאת חולה ושאני פשוט לא צריכה לתת לך פתח להצגות שלך.
וכמה הצגות עשית לי, כמה סצנות חולניות, עדיין תקועה לי בראש הסצנה ההיא, כאילו היא היתה אתמול, כשאני שעתיים לפני הטיסה לנשמה שלי, כשהגוף והנפש שלי מרוסקים ממה שהמפלצת ההוא עשה לי כמה ימים לפני כן, הופעת באמצע פאב ועשית סצנה עד שהג'ינג'י העיף אותך, אחר כך הוא אמר שאם היית אחותו הוא היה מרביץ לך, זה גם מה שהחוקר במשטרה התקשר להגיד לי, מילה במילה ואחר כך שאל אם אני בטוחה שהנשמית היא לא אחותי האמיתית, שהיא נלחמה עליי כמו לביאה.
כמה בא לי להרביץ לך היום.

והצורך שלי, עד לא מזמן הייתי כותבת "הצורך הפתטי", אבל הוא לא, הצורך שלי במשפחה לגיטימי ואני סולחת לי על כך שאני נופלת בפח שלך שוב ושוב - אני רק לא רוצה להפוך למרירה, לעוד יותר סגורה וקוצנית, אני לא רוצה לשנוא אותך, אני לא יודעת איך למצוא את הדרך לאהוב אותך ולהעריך אותך, את פשוט בן אדם חולה.



כבר לא כל כך מאושרת, מצד שני לא מתגעגעת לירושלים.
אני מאמינה שיהיה טוב בקרוב ושהדברים יסתדרו אבל כרגע זה לא רץ כל כך מהר.
מצד שני, המשפחה האמיתית שלי לא עזבו, ארוחת ערב לאוזי וחברים בגינה החדשה שלי, ריח של אוכל בכל הבית והיום אחה"צ התפרצות של כלבים ואיש גבוה, א' עשה הפתעה, הרגיש שאני צריכה ופשוט בא.
כששלחתי אותו בחזרה לירושלים, עם שקיות מלאות באוכל שהוא אוהב, הוא הסתכל עליי אורזת ואמר שאני אהיה אמא מדהימה, רק שאתכונן לכך שירביצו לילדים שלי בבית ספר ויגנבו להם את הסנדוויצ'ים.

לא יודעת איך לפתור ואם אפשר לפתור את מערכות היחסים במשפחה הביולוגית המחורבנת שלי, אבל עוד תהיה לי משפחה אמיתית מורחבת, עם זוגיות וילדים, אני פשוט לא מוכנה לוותר על זה ולא מתכוונת.