אני מתחבטת כבר כמה ימים עם הפוסט הזה, לא כי יש לי צורך לדווח, יש לי צורך לתאר לעצמי את מה שאני מרגישה ובדרך כלל זה מסתדר על הנייר רק שהפעם קשה לי מאד למצוא את המילים המתאימות וככל שאני הופכת בלקסיקון המוכר לי, שוב ושוב עולה המילה הזו, תחושה שאני כבר לא זוכרת ואולי בעצם לא הכרתי, המילה היחידה שמתאימה כאן היא אושר, אני חושבת שאני מאושרת.
אני מכירה תחושות סיפוק והנאה, תחושות "היי" והתלהבות, אבל אושר קיומי, בלי שקרה משהו, פשוט להרגיש שכל הפאזל הסתדר לו עם החתיכות הנכונות, סתם לקום בבוקר ללא דאגות כי הכל מרגיש כל כך נכון, את זה אני לא מכירה ואני מתמודדת עם זה לראשונה בחיי וזה טוב, טוב מאד.
מן הסתם יכולתי לכתוב פוסט מאד משעשע על ההסתגלות לחיים בטבע, איך בלילות הראשונים קיבלתי התקפי אסטמה וחששתי שמישהו מנסה להרעיל אותי כשהתברר שאני פשוט לא רגילה לריחות של עצי פרי...
או על ההסתגלות לחיים בבית ענקי, איך אני עונה בצווחות לכל טלפון "ראית כמה זמן לקח לי לענות? איזה מגניב זה?!"
ועוד המון דברים קטנים שכאלה.
יכולתי גם לכתוב פוסט מאד מרגש על ההתחברות עם אחותי, איך בכינו כשעשינו קניות בסופר לראשונה ביחד, על כל שיחות הנפש שנפתחו והשתחררו להן בימים האחרונים.
אבל אין לי צורך ממשי, לשוות לחיים שלי גוון זה או אחר, לתאר, לדווח, אני פשוט רוצה להיות, בנקודה הזו כאן ועכשיו ולהנות מהתחושה הזו, שהכל בסדר והכל ימשיך להיות בסדר.
היא אמרה לי אתמול שכל השנים היא הרגישה כמו חיה שכרתו לה את הזנב והיא מסתובבת סביב הישבן שלה שעות רק כדי לחפש אותו, שעכשיו היא מרגישה כאילו הוא צמח בחזרה, שהיא שלמה וסוף סוף יכולה להסתכל קדימה ולצעוד קדימה ולא רק ההווה ורוד, גם העתיד,
וזה כך, בדיוק גם מה שאני מרגישה.
לפני 16 שנים. 6 בספטמבר 2008 בשעה 9:56
