רומא לא נבנתה ביום אחד

זהו, פוסט אחרון בירושלים.
אוטוטו המחשב יכובה וייכנס לארגז וייצא שוב רק בעוד כמה ימים, בעיר אחרת, בבית אחר, אולי זה מה שייתן לי את התחושה של בית שם, לעשות את מה שעשיתי כאן.
אני מרוסקת מעייפות, כל מילימטר בגוף כואב לי ובעיקר מתה מפחד.
ולמרות זאת כמובן, בדרך לדרינק אחרון במקום שלי, על הכסא הקבוע שלי, עם האנשים היחידים שאי פעם הרגישו לי כמו משפחה.

אחותי מחכה לי בבית החדש, אנחנו מתכוונות לפתוח דף חדש, חלק מהמעבר הזה הוא תהליך של יצירת משפחה חדשה, אני והאחים שלי, בלי ההורים ובלי הנזקים שלהם, הגענו למסקנה שלאף אחד מאיתנו לא תהיה משפחה משלו עד שלא נהפוך בעצמנו למשפחה אמיתית ונלמד איך פשוט לאהוב מבלי לפחד מהסכין בגב.
זה מרגש מאד ואני מקווה שנצליח.

לילה טוב.