רומא לא נבנתה ביום אחד

היו הרבה שיחות בימים האחרונים, עשינו בינינו תיאומים וכל אחד בא מכוון אחר כדי לבדוק ולוודא ולכסות כל זווית אפשרית.
ואני, איכשהו בגלל שהלב שלי מתפוצץ מאהבה בזמן האחרון, באתי מהכוון הזה.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שהוא לא יאבד אותי בחיים, שאני שם בשבילו ושאני רוצה שהוא יהיה מאושר ושאני מתנצלת אם אי פעם פגעתי ושאני רוצה שהוא יהנה מהאהבה החדשה ושיפסיק לדאוג, שינשום עמוק ויירגע, שהכל יסתדר וכשאמרתי את המילים פתאום גם האמנתי בהן והתפתחה לה שיחה שלא היתה לנו כבר הרבה זמן, שנינו נרגענו ונפתחנו.
הוא דיבר על מה שמניע אותו, אהבה קיומית, לכל העולם ולטבע ולכל בני האדם ושבגלל זה האהבה מגיעה אליו ולראשונה זה לא נשמע לי כמו ממבו ג'מבו רוחני והתחברתי.

אחר כך שוב דיברתי עם חבר שלו ואמרתי לו שאני אתקן את זה, שאני אמצא את הדרך לאהוב אותה באמת ושהיא לא תהיה מאויימת ותבין שזה טוב שכולנו ביחד ולא צריך דרמות ומניפולציות, הוא אמר שהוא ינסה גם ושהוא מאמין שאני אמצא את הדרך.

אתמול כמעט התעלפתי מרוב תשישות אבל בכל זאת יצאתי והאמריקנוס סוף סוף חזר והיה לנו ערב מדהים.
אני כל כך אוהבת את הבן אדם הזה וזה לא מיני וזה לא ממקום שמקווה שמשהו יקרה, אני יודעת שאני יותר מדי בשבילו, יותר מדי נוגעת לו במקומות כואבים אבל הוא אוהב אותי גם, הוא זורח כשהוא רואה אותי ופשוט הכי כיף לנו בעולם ביחד והוא בחיים לא יתקשר או ייצור קשר, מדי פעם נתקל ויהיה כיף וככה זה ישאר.
ואז היא הגיעה.
היא ידעה שהיא לא היתה בסדר אז היא נגעה לי בגב והתחבאה מאחורי, נאלצתי להסתובב ולחפש אותה ולבסוף להושיב אותה לידי.
אמרתי לה שיהיה בסדר, שהם חייבים להרגע כבר, שלא קרה שום אסון ושהכל יסתדר, שהם יכולים להצליח ביחד ושאני מאמינה בזה.
ואז היא ראתה אותי.
ראתה שאני לא פה בשביל לקחת ממנה את האהבה שלה, שאני לא פה כדי להשגיח עליה או לאיים עליה, שאני פה כי אני פה וזה יכול להיות דבר טוב והיא נרגעה והיה לארבעתנו ערב מדהים ביחד.

כשהגיע הזמן ללכת א' אמר שהוא לא מביא אותנו הביתה, שאנחנו צריכים ללכת לבד וחייך את החיוך הזה שהוא מחייך כשהוא מקווה שמשהו יקרה, שהוא מרגיש שמשהו יקרה, אולי כי פתאום שמתי לב שאנחנו מחזיקים ידיים.
אבל אני ידעתי שלא יקרה כלום, לא מה שהוא חושב בכל אופן, אבל יקרה מה שאמור לקרות אז חיבקתי אותו ואותה והלכנו הביתה, אני והאמריקנוס, יד ביד, שרים וצוחקים כל הדרך, ונפרדנו בחיבוק ליד הבית שלי, שבקרוב לא יהיה שלי והרגשתי את האהבה הזו שא' מדבר עליה, לאנשים, לבתים, לעיר הזו, לעולם.
זו תחושה מוזרה, אבל נעימה מאד.

היום הלכתי ברחובות לחפש עוד ארגזים, חיטטתי קצת בפחים כשפתאום כל מיני בעלי חנויות יצאו החוצה בלי לשאול כלום, פשוט הוציאו לי ארגזים, התחילו לסדר אותם אחד בתוך השני כדי שיהיה לי יותר קל לסחוב - כנראה שיש בזה משהו, כשאתה אוהב את העולם הוא אוהב אותך בחזרה.
אני רק מקווה שהתחושה הזו תמשיך, שהיא לא תעזוב אותי בתל אביב, שאני לא אהיה מפוחדת ומאויימת ותוקפנית, אני רוצה להמשיך להפתח.