הבית מקבל יותר ויותר צורה מדי יום אבל אני משלמת מחיר יקר, אני לא יודעת לנוח והיום כבר התחילו ליפול לי דברים מהידיים מרוב עייפות, החלטתי להפסיק כשכמעט עפתי מהסולם יחד עם המקדחה כשהיא פועלת, אבל המצפון מעיק, יש כל כך הרבה סידורים לעשות, זה פשוט לא נגמר ואני עדיין בסידורי בית, אפילו לא קשור לעבודה עדיין.
אני יודעת שמה שעשיתי בשבועיים לא פשוט לאף אחד, כל כך הרבה שינויים דרסטיים וצעדים ענקיים בזמן כל כך קצר, אומרים לי שאני אמיצה אבל אני כל כך בהיסטריה שאני לא רואה את זה, פשוט באטרף של עשייה, אולי בשביל להימנע מלהבין בעצם מה עשיתי.
לא פשוט להתרגל למקום חדש, לא פשוט לעבור מלב עיר לפרבר, לא פשוט כששום דבר לא בהישג יד וצריך לנסוע לכל מקום ואז שעות לחפש חניה, היום נשברתי באמצע וויתרתי על הרבה דברים בגלל זה, נראה לי שמחר אני פשוט אקח אוטובוס, חבל על העצבים שלי.
היום לפני שבועיים יצאתי בפעם האחרונה, זה מוזר גם לא לצאת כמעט כל יום, אבל זה דווקא לא חסר לי, אני הרבה יותר נהנית לראות את האמהות בגינה עם הילדים ולדמיין שאני אהיה חלק מהחבורה הזו יום אחד, מתאים לי לדבר על "גרבר" כרגע הרבה יותר מאשר על "ההתעוררות" בירושלים.
אנשים באים ומייעצים לגבי העיצוב בבית וכל מיני שטויות, מצחיק אותי שאני זו עם התואר אבל כולם מרגישים מומחים, דופקים לי הרצאות על פוסט מודרניזם ושות' בע"מ, הויכוח הלוהט כרגע הוא לגבי איזה שטיח לשים בחדר השינה, כי אנשים עם "טעם וסטייל" הולכים היום על שטיחי חבל וצבעים טבעיים אבל אני מפנטזת על שטיח פרווה לבן וכל פעם שאני נוגעת בו, נוזפים בי המומחים.
היום קניתי מנורות לחדר השינה והוא הרבה יותר רומנטי עכשיו, ראיתי את שטיח הפרווה הקיטשי הזה בדמיוני, איך אני מזדיינת עליו עם מישהו שאני אוהבת ואני מסתכלת עליו ואומרת לו שהוא כל כך יפה באור הזה, על השטיח הזה.
פאק איט! אני קונה את השטיח הזה!
לפני 16 שנים. 14 בספטמבר 2008 בשעה 18:38
