רומא לא נבנתה ביום אחד

אני כל כך קשה עם עצמי ואני לא מבינה למה ולא יודעת איך לשנות את זה.
אתמול עשיתי עוד צעד, למעשה זה ה-צעד בה' הידיעה, מכאן כבר אין גורל ואין מזל, הכל עבודה קשה כי מה שהזמנתי הגיע ובצורה כמעט מושלמת ואני יודעת שנסללה לפני הדרך אתמול, שכל שאר הדברים שהזמנתי יגיעו.
וישבתי בפגישה ההיא לבד, מוקפת באנשים עם הרבה יותר נסיון ממני והרבה יותר גיל ממני, התייחסו אליי כאל ילדה קטנה ואבודה רק שאנשים לא באמת מכירים אותי ויש יתרון לפרצוף הילדותי והתמים הזה שלי, ויש גם יתרון בלגדול בבית שבו כל מי שאמור להיות חם ואוהב הוא מפלצת רעה נקמנית ובוגדנית – בעולם שלי קשישים חביבים רחוקים מלהיות כאלה, בעולם שלי גברים מסוקסים ושרמנטיים רחוקים מלהיות כאלה, בעולם שלי נשים שאומרות לי שאני כמו הבת שלהן והן רק רוצות בטובתי למעשה מאד מאד, שנות אור, רחוקות מלהיות כאלה.

אולי הבית הכין אותי לעסקים, לא לסמוך על אף אחד, רק על האינסטינקטים שלי, לדעת לשחק את הילדה התמימה ולהביא אותה בהפוכה ובעיקר רוב הזמן להקשיב ולא להשמע.
אבל זה מתיש, מלחמה בחזית עסקית ומשפחתית בו זמנית, להפוך לסיסמוגרף מהלך, לא פלא שאני עייפה כל כך.
ובמקום לטפוח לעצמי על השכם אני מייסרת את עצמי, למה אין לי כח לרוץ ואני רק הולכת, למה אני מקצרת את המסלול אם כבר ויתרתי על הריצה, למה אני לא עושה שמונתאלפים דברים אחרים בזמן הזה ורק נמרחת על הספה מול הטלויזיה, למה אני לא מבינה שחגים זה לוקסוס שאני לא יכולה להרשות לעצמי.
אני אמורה לחגוג ולהשיק כוסות מבעבעות ולצחוק ולשמוח כי העתיד כבר כאן וכפי שאני רוצה והכל עשיתי לבד.
אבל אני לא.