רומא לא נבנתה ביום אחד

הכל משתנה במהירות כל כך מטורפת שאני כבר לא זוכרת מי אני, הפכתי לרובוט או לשפן של אנרג'ייזר, לא מפסיקה לחשוב, לעבוד, פגישות, שיחות טלפון וכל זה כשלמעשה אני בפאניקה מוחלטת.

הקטע אצלי הוא כשאני נלחצת ממש, אני מתחילה לדבר שטויות, כמו יום לפני המעבר לכאן, הודעתי לא' שאני לא יכולה לעבור כי אני לא זוכרת אם יש כאן מקלחון או מקלחת ואני לא יכולה לעבור אם לא יהיה שם וילון, זה נראה מאד הגיוני באותו הרגע משומה. א' מן הסתם הבין את חומרת המצב ואפילו לא הסתלבט עליי, רק שלח אותי לקנות וילון אמבטיה לייתר בטחון.

ואתמול נכנסתי לחדר השינה שלי וחלפתי על פני המראה, חשבתי לעצמי – יואו מי זו החמודה הזו? ואז גיליתי שזאת אני, אשכרה לא זיהיתי אותי. לא שממש הבנתי את חומרת המצב באותו הרגע, קלטתי שמשהו לא בסדר אבל איכשהו הדבר הכי הגיוני שעלה לי הוא לבטל פגישה וללכת לקנות דגי זהב.
אחר כך באוטו, כשהם שטים להם בשקית ואני מסבירה להם שממש קשה למצוא כאן חניה, הבנתי שאני בבעיה והתקשרתי לאקס-בוס, שירגיע אותי.

היתה לנו שיחה ארוכה והוא איפס אותי לגמרי וכבר כמעט הכל היה יותר טוב עד שהבנק היום עשה לי קטע מסריח ואני שוב קרובה מאד להתמוטטות.
אני יודעת שיגיע הרגע הזה שבו הכל יהיה שווה את זה, שלראשונה מזה שנים אני אחזור להרגיש כמו עצמי ועוד בגירסה המשופרת, אני גם יודעת שזה לא עניין של שנים ואפילו לא חודשים, שזה הרבה יותר קרוב, אבל בינתיים, אני לא אני, אני הכי רחוקה מאני שיש.