רומא לא נבנתה ביום אחד

לקחתי לי.


כביכול זה הזמן הכי לא מתאים אבל אני יודעת שאם אני רוצה להמשיך ולתפקד אני חייבת להוריד הילוך לכמה ימים.
הארוע הגדול היה הצלחה מסחררת, ככה מספרים לי בכל אופן.
אני לא ממש זוכרת או יודעת מה היה שם כי מרגע שסגרתי את כל הפינות וכל מה שנותר לי לעשות הוא להיות המארחת, פשוט נכנסתי למוד אוטומטי ובעיקר שתיתי הרבה מאד אלכוהול.
מן הסתם אחרי שלא ממש אכלתי או ישנתי ארבעה ימים ברצף, ההשפעה היתה די מיידית.
אבל מספרים לי שהייתי מארחת למופת ושנתתי תשומת לב לכולם ושבכלל הכל היה מושלם.

א' התקשר למחרת לבדוק אם כבר הפנמתי את גודל הארוע ואת גודל ההצלחה, הוא לא מצליח להבין למה אני לא מתלהבת אבל אני כל כך עייפה והגוף שלי כל כך תשוש וכאוב שאני לא מסוגלת בכלל להתמודד עם הדברים האלה.
אני רואה איך אנשים מהצד מתלהבים ומתפעלים מכמות הדברים שעשיתי בחודש האחרון ובעיקר את איכות העשייה ואני באמת נהנית, אני מקבלת פידבקים נהדרים מכל מי שעובד מולי וכולם נרתמים בהתלהבות למשימה ושנים כבר לא יצא לי להכיר כל כך הרבה אנשים חדשים ובעיקר, אני מרגישה שסוף סוף אני חוזרת לעצמי.
אחרי שלוש שנים שהרגשתי כלואה בבן אדם זר, אני מתחילה להרגיש לי מוכרת שוב ואני קולטת כמה היה קשה וכמה יותר טוב עכשיו.

העניין הוא שכנראה, ואין לי מושג אם זה טוב או רע אבל בתכלס זה עובד, כנראה שהסיבה שהכל מסתדר כך היא בגלל שזה לא ממש מעניין אותי, אני לא מתעסקת במה שאני עושה, אני פשוט עושה אבל מבחינה רגשית אני במקום אחר לחלוטין, כל כולי בהתאהבות – לפעמים זה בהוא מהפנטזיה ולפעמים זה באופן כללי, הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זו האהבה.

אני רואה פה ושם רגע מסרט, אפילו פרסומת, סתם בן אדם ברחוב ואני מרגישה כמו ששוכחים מילה והיא עומדת על קצה הלשון, שאוטוטו אני ארגיש ולא רק אזכור, את המגע ואת החום ואת התחושה הנפלאה הזו שלא הרגשתי כל כך הרבה שנים ושזה יהיה הכי טוב שהיה אי פעם, אני פשוט יודעת שממש עוד רגע זה יקרה וכל כולי שם.

אולי זאת הדרך שלי לא להתמודד עם גודל הדבר שבו אני מתעסקת באמת, כי אם אני אעצור לרגע ואבין איזה עסק אני מרימה כאן ואת גודל האחריות ואת גודל הסיכון, אולי אני אבהל ואפסיק ואולי פשוט כך הדברים צריכים להיות.
אני לא יודעת, מרגישה ששכחתי אפילו לכתוב, לדבר, שחסרות לי מילים, אבל סך הכל, המצב לא היה כל כך טוב המון המון המון זמן.