א' מתקשר על הבוקר לראות אם התאוששתי מאתמול כשהתפרקתי לו בטלפון בבכי היסטרי. אני בטוחה שהמצב כבר יותר טוב ואני יודעת שהוא צודק, שאני מתעסקת בזוגיות בכל פעם שקשה לי בעבודה כי זה משהו שאני לא יודעת לפתור, אהבה, אבל בעבודה אני פשוט צריכה לאסוף את עצמי ולתקתק עבודה.
אבל אני לא מצליחה, קשה לי כמו שלא היה קשה לי בחיים, אני מסתכלת אחורה על האונס, הגירושים, האונס השני, המשפחה המזעזעת שלי, עדיין – זה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם ואני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה.
בצהריים אני שוב מתפרקת ומתקשרת לנשמה, זה כזה חוסר אונים, בשבילי ובשבילם, העובדה שכל האנשים הכי קרובים לי כל כך רחוקים פיזית.
יש יתרון בכך שרוב החברים שלי הם גברים כי במצבים כאלה אני לא צריכה לשמוע שיהיה בסדר ושאני הכי מוצלחת בעולם, אני צריכה פתרונות, תכלס, ובזה הם הכי טובים.
הנשמה ואני חושבים בקול רם מה אפשר לעשות ומעלים כמה הצעות, אני שוב אופטימית קצת, הדבר היחיד שאני לא יודעת לעשות זה לארגן עוד זמן כי אני לא מספיקה כלום אבל אני משערת שזה עניין של הסתגלות והתארגנות ולמידה תוך כדי תהליך.
יהיו עוד הרבה התפרקויות בדרך.
ואז ברדיו שמים שיר של ג'ו ג'קסון ואני נזכרת בפעם האחרונה שהיה לי סקס ואת הנשיקה הראשונה כשהוא שם על הבמה, מנגן על הפסנתר ואני חשבתי שזה רגע מושלם אז פשוט נישקתי את זה שישב לידי.
תשעה חודשים אדו-שם!
אני מרגישה כאילו אני לא אתנשק יותר בחיים, אבל מנסה להתנחם בעובדה שהרגשתי כך הרבה פעמים בחיים והופתעתי לטובה.
אינשאללה.
לפני 15 שנים. 15 בדצמבר 2008 בשעה 17:15
