רומא לא נבנתה ביום אחד

אני אמורה לעבוד ברגע זה, אני עובדת 16 שעות ביום ואני מייסרת את עצמי על השעות בהן אני ישנה, לא מבלה או חוגגת, סתם ישנה.
כל הפוגה למטרות ישיבה, סיגריה סתם ככה, והמצפון חוגג.
כן זה קשה, כולם שואלים למה אני לא מתרגשת, אני פשוט עייפה מדי, אבל היום התרגשתי, כשעשיתי את ההפקדה הראשונה בבנק.
המון דברים קורים, אני אפילו לא שמה לב ופתאום אני מרגישה יפה בין כל התשישות הזו, אני חושבת שהבטחון העצמי שלי מתחיל להראות ניצנים.

ובתוך כל זה, שני האנשים הכי קרובים לי מבלים בבתי חולים בשבועיים האחרונים ואני מודאגת ואני נוסעת באמצע הלילה בעיניים עצומות, עד לירושלים, וכל מיני נשמות טהורות מחנכים אותי – "הם לא הילדים שלך וגם לא הבעלים שלך, תלמדי לשמור על עצמך ולשים את עצמך במקום ראשון!"

כמה אנשים שומרים על עצמם, על ישבנם הענוג, כמה אהבה עצמית יש סביבנו וכמה אטימות לחברה, לביחד, לנתינה, זה מרגיש כמו הפרסומת לויזה – כל היום לפנק לפנק לפנק...את עצמנו ולא לראות אף אחד.
אני לא מוכנה להיות כזו, לפחד להפגע ולהתעסק באכלו לי שתו לי ולמדוד מי נותן יותר וכמה.
האבסורד הוא שכנראה שזו הסיבה שאני לבד.
שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שאני צריכה רק אחד, לא מיליון.

קשה לי, קשה לי לאללה ואני רק שמה ברקסים על הבכי, הצורך להתפרק, הצורך בכתף, מישהו שיראה עד כמה קשה לי כל העניין הזה, חיובי ככל שיהיה.

ישבנו בבית קפה בשבת, הצלחתי לנתק את המצפון לשעתיים כדי לאכול, משהו שאני קצת שוכחת לעשות לאחרונה.
הסתכלנו על כל האנשים סביבנו ובתוך כל האגואים והאימאג'ים ראינו ילדים קטנים שמתחבאים באנשים גדולים, מנסים לצעוק "תאהבו אותי!" אבל כל הרעש והפוזה, הפסאדה והפאסון, מסתירים.
הסתכלתי על שני הבחורים שישבו איתי, שניהם עם לב מרוסק אחרי מלחמה עקובה מדם ואמונה שלמה באהבה וכל מה שיכלתי לומר להם הוא שלפחות הם אהבו, הרגישו והתרגשו.
זה לא כל כך פשוט, אני לא הרגשתי כבר יותר מחמש שנים ואני מפחדת שאם הכתף הנכונה תגיע ואפילו אם הלא נכונה, אם היא רק תיגע בי אני אתמוסס ואהפוך למפל שיציף הכל ואולי לא ישאר כלום מרוב עוצמות.

החור הזה בלב גומר אותי.