רומא לא נבנתה ביום אחד

אני יושבת בחנות ומחכה לסחורה שתגיע וכרגיל מגיעה הסחורה הלא נכונה ואני מחזירה.
ימים שלמים אני שורפת על האכזבות הקטנות האלה שעולות לי הון עתק כי הן מעכבות את כל הפתיחה.
אני מחברת את המערכת החדשה, מחליפה את הכבלים שהיו קצרים מדי ובצבעים הלא נכונים, מטפסת על סולמות ומקללת את הפמיניזם שאם לא היה קיים לפני היוולדי בטח הייתי ממציאה אותו, לא כי אני כל כך פנאטית לגביו, אני פשוט בנויה ככה ואין לי ברירה אחרת.
אני מסתכלת סביבי ורואה כל מסמר שדפקתי וכל בורג שהברגתי ולפני כן קדחתי והכנסתי דיבל, אני מסתכלת על הברז ובאופן טבעי מודדת צול, שוב מקללת את עצמי ונועלת.


מדברים עליי בשכונה, כולם סקרנים, מרכלים, ואני כרגיל לא נותנת פתח לאינפורמציה אז הספקולציות רצות, שלשום מישהו בירר באלגנטיות אם אני לסבית ועכשיו כנראה כולם תוהים מה הסיפור אם היא לא.
אני לא רגילה שמדברים עליי, אולי כן דיברו ולא הייתי מודעת לכך, אבל בשכונה כמו בשכונה, רק מדברים ומדברים.
זו שכונה מוזרה, לי בכל אופן – אני רגילה לצעקות של מחנה יהודה ופה יש טנדר עם כריזה שמוכר תפוזים אורגניים.
אתמול עשיתי שופינג, כל הלוק שלי הולך ומשתנה, אני צריכה לשדר מקצוענות ובגרות וטונות של סטייל, באימאג'ים אני טובה.
אבל בלדעת מי אני באמת, ממש לא.


חלמתי עליהם בלילה,על האקסים.
חלמתי שאני קופצת לירושלים למקום הקבוע, לבקר את א' ואת המשפוחה כשפתאום, בעוד כולנו על הבר, הוא נכנס עם שתיים מהן, קשורות בקולר ורצועה, הם מזהים אותי וכולם מסתכלים כשהוא שולח אותן לשבת וניגש אליי.
אני קולטת את כל הגברים נכנסים למוד התקפתי כשהוא ניגש ומושך לי בשיער בחוזקה, מסתכל לי בעיניים ושואל "מה נשמע מפלצת?" וא' מסמן לכולם להרגע ורק מסתכל מודאג.
אני נותנת לו את המבט שלי שגורם לו להבין שאני החזקה מבין שנינו ושולחת אותו בחזרה לבנות.
יש שתיקות על הבר ואף אחד לא מעיז לשאול אותי מה זה היה.
ואז ניגשת אחת מהן, האגרסיבית והפרובוקטיבית שבחבורה, זו שנהנית להביך, אבל אותי קשה להביך כך, אני מובכת מרגשות, לא ממעשים.
היא מפשקת את רגלי ומנסה להעביר אותן כמה שיותר קרוב עד שאני עוצרת אותה בכח ואנחנו מצמידות מצח למצח ומדברות.
אני באמת רוצה לדעת מה קורה איתה בימים אלה אבל היא לא מאפשרת וברור לי שכל מילה שיוצאת מהפה שלה, היא בשליחות ולא שלה.
היא מנשקת אותי ואני משתפת פעולה אבל מחזיקה את הידיים שלה בכוח.
כבר שכחתי כמה היא חזקה הצוציקית הזו ואני נוקטת בגישה היחידה שאני מכירה כדי לקפל אותה וקוראת לה בשם האמיתי שלה, זה שהיא שונאת והיא הולכת.
ואז כבר הם לא יכולים להתאפק ועטים עליי בשאלות, אם אני לסבית, אם אני דו מינית, אם בגלל זה לא שמתי על אף אחד כל השנים.
וכשאני מתחילה לענות אני מתעוררת.

אני מתעוררת עם האדרנלין הזה מבעבע בדם, האדרנלין הזה כשיש לי כשאני יכולה להיות מה שבא לי, אבל כבר שנים אני לא יכולה להיות מה שבא לי, כי בא לי רק עם אחד ויחיד והוא לא מגיע, ואני כל כך מתגעגעת להיות ה-כ-ל ואני למעשה כבר שנים עסוקה בלהיות כלום.
אני מסתכלת על החנות מבחוץ וחושבת שאני אמורה להתרגש, שזה מדהים, שזה שלי, אבל שוב צצה השאלה הזו – של מי? מי את?


כשהטלפון מצלצל בשבע בבוקר אני יודעת שזה א' ושהוא זיין לראשונה מאז הפרידה.
יש לו דפוסים בכל פרידה ואני יודעת שהנאום של "זה היה רק זיון" ועד כמה הוא לא בשל שוב לזוגיות יתפוגג מהר מאד.
אני גם יודעת שבעוד חודשיים יש לו יומולדת כך שבעוד חודש יתחילו דכאונות של "איבדתי את המצפן שלי".
אני גם רוצה דפוסים, מסלולים ברורים, צפויים, שגרתיים, אני לוחצת עליו שינסה לבדוק אם הוא מזהה אצלי משהו והוא אומר – "כפרה אצלך יש דפוסי ענק, הם כל כך גדולים שקשה לזהות אבל ארבע שנות נישואים עם סקס משמים ואז חמש שנים של בדס"מ ובלגנים ופתאום שלוש שנים של כלום, זה הדפוס האולטימטיבי שאומר שאוטוטו דברים יקרו".
הוא מדבר על איוב וכמה שאני מזכירה לו אותו ושבעיניו אני הדבר הכי קרוב שהוא מכיר לצדיקה ושאני הולכת לקבל את הפרס הגדול ממש ממש בקרוב.
אני שומעת את זה כל כך הרבה שנים, כבר לא יכולה לסבול יותר.

נרדמתי עם PATIENCE של נרינה פאללוט, השיר שחזר הכי הרבה פעמים בבלוג הזה ובחיים שלי ושוב שאלתי את עצמי, כמה סבלנות צריך בן אדם אחד עד שהיא תגמר, עד שיזוז משהו.