רומא לא נבנתה ביום אחד

אני בחדר מיון, מתפתלת מכאבים ואמא שלי מנשקת אותי וקוראת לי "גיבורה שלי".
היא שואלת מה היא יכולה לעשות בשבילי ואני אומרת שאני צריכה סמים והרבה, עכשיו.
היא מגלה חוש הומור נדיר ואומרת "סמים זה אחותך, לא אני, יש מצב שהיא כבר ערה, אפשר להרים טלפון שהיא תקפיץ לנו משהו לכאן".
אני מדמיינת את שלושתנו על איזה בוף באמצע חדר מיון ומצליחה לחייך.

הרופא מגיע ומסביר שאני אאלץ לקבל שתי זריקות הרדמה בכף היד ומכין אותי לכך שזה כואב, אני אומרת לו שמצידי יזריק שמונה רק שיפסיק לכאוב כבר ושידאג שזה יחזיק הרבה זמן, לאכזבתי הוא אומר שההרדמה תתפוגג אחרי שעה.
אני חושבת על כמה שאני כבר לא זקוקה לכאב בחיי מצד אחד ומצד שני כמה אני אדישה למחטים וזריקות.
אמא שלי לא מסוגלת להסתכל ויוצאת, הרופא והאחות מסתכלים עליי בשוק כשאני מבסוטית ברגע שאני מרגישה את המחט חודרת, לא מעניין אותי כלום, מה זה מחט לעומת הקופיץ הענקי שאני מדמיינת בראש כבר עשר שעות, הקופיץ שאני מוכנה להוריד לעצמי את היד איתו רק שתפסיק לכאוב כל כך.

אני צריכה לחכות עשר דקות כדי שההרדמה תעבוד בפול ספיד ואמא שלי מעבירה את הזמן בהסחות דעת, היא מדברת על צבעים של כפפות לייטקס, שהטורקיז דוחה והשחור מזכיר לה סאדו מאזו ומשם היא נזכרת שחברה סיפרה לה על איזה עיתונאי שעושה טיולים בצד האפל של חיי הלילה בתל אביב, בעיניים נוצצות היא מספרת ומצחקקת שאפילו לקחו אותם למועדוני סאדו.
לשמחתי הרופא קורא לי להמשך הטיפול, לא נראה לי שהוא אי פעם ראה מישהו כל כך שמח לקראת קידוח באצבע.

אנחנו הולכות אחר כך לאכול ארוחת בוקר בבראסרי והמלצרים מסתכלים בהשתאות על הילדה הדי גדולה שיושבת שם ומסתכלת איך אמא שלה חותכת לה את האוכל ומאכילה אותה.
אני בטוחה שכל כך קל להתמכר לזה, כשמטפלים בך, בייחוד בימים האחרונים שהם עושים מאמצים להראות לי עד כמה הם גאים בי ומעריכים את מה שאני עושה וכמה שהם אוהבים אותי.
אבא שלי אפילו קורא לי "חמודה" לראשונה בחיי.

אבל אני יודעת עם מי יש לי עסק ואני יודעת שאסור לי לרדת מעמדת המשמר לדקה אפילו.
אני לוקחת את המשך היום לעצמי, בלי עבודה, בלי טלפונים, בלי הורים, הרבה משככי כאבים ופיצה אחת גדולה.
פתאום, כשאני עוצרת ולבד עם עצמי בבית הזה, אני נזכרת שאני במקום טוב ושדי נחמד לי.

בשבוע האחרון יש לי המון שיחות עם א', הוא אבוד מאז שהכלבה זרקה אותו אבל האסימונים נופלים לו והשיחות עמוקות מתמיד ושנינו מבינים דברים שלא הבנו לפני כן.
הוא מתקשר באמצע חתונה משפחתית, מוסר ד"ש מבת דודה שלו שסוף סוף זרקה את החבר שלה ואמרה שמעכשיו היא רוצה שיבחרו בה.
אני חושבת על בחור הפנטזיה והאובססיה שלי ואני מבינה שהיא צודקת, אני כבר כמה שנים מייסרת את עצמי על כך שאני לא כוסית, שאני לא צעירה, שאני חזקה מדי ועצמאית מדי כשבתכלס אני לא חושבת באמת שמשהו לא בסדר אצלי ופתאום הגיוני לי שיש גברים שחושבים כך גם, הם פשוט לא היו בסביבה שלי.
איש האובססיה בוהה בי כבר שלוש שנים ולא מעיז לדבר, אבל מתחיל עם כל כוסית בת עשרים שיש. הוא סופר סטאר והוא יכול להרשות לעצמו אבל הוא בא אליי בטענות שאני לא מתייחסת אליו.
אולי הוא שקוע באימג' שלו ואולי הוא סתם עוד אחד שנלחץ ממני אבל התוצאה הסופית זהה, הוא לא ניגש וכנראה גם לא ייגש לעולם ורק עם זה אני צריכה לעבוד ולהבין שאלה בדיוק האנשים שאני אמורה להתרחק מהם.

הגוף שלי שוב הכריע, אני צריכה לנוח לפעמים וכנראה שרק דלת של מכונית הצליחה להגיד לי לעצור כשהיא סרבה לתת לי לצאת.
בקבלה של חדר מיון שואלים אותי אם זו תאונת דרכים או תאונת עבודה ואני עונה שזה הכל חבלה עצמית, שום תאונה.