רומא לא נבנתה ביום אחד

אני באפיסת כוחות ובקריסה פיזית ומנטלית, אני אפילו שוכחת מילים וממציאה חדשות, מה שמשעשע מאד את כולם אבל לא כל כך אותי.
היום אפילו קלטתי שבזמן שיחת טלפון שירבטתי את המילה אחלה כמה פעמים במקום לכתוב את הכתובת שהייתי אמורה לכתוב.
אולי זה אומר שבסך הכל אחלה, לא יודעת, אני כל כך עייפה, מתה שייגמרו כבר הריצות האלה ואני אוכל להכנס לאטרף אחר, אטרף שגרתי של עבודה קשה.
בחיי שאני מזוכיסטית.

אני נפגשת עם המון אנשים כל יום וכל הזמן מדברים אליי ב"אתם" וכשאני מבהירה שאין לי שותפים, שאבא ואמא לא קנו לי עסק ושבחיי שאין איזה בעל מאחורי הקלעים כולם נדהמים והתגובה החוזרת ונשנית היא "וואו איזה ביצים יש לך!"
נראה לכם שגם גברים שמקימים עסקים לבד מקבלים תגובות כאלה?

אבל מה ששובר אותי זה הקטעים הפיזיים, שבין ריצות ופגישות וחתימות על חוזים אני כל הזמן בונה וקודחת ומבריגה ומדביקה ופותחת סתימות ומתקנת נזילות ואני כבר לא רואה בעיניים והכל נופל לי מהידיים.
אני מנסה לשלב הכל ביחד אז השבוע איזה סוכן נאלץ למכור לי את המוצרים שלו בזמן שאני בניתי ספריה. הוא הסתכל עליי בשוק טוטאלי ואז התבכיין שאשתו לא יודעת לעשות כלום והוא צריך לעשות הכל בעצמו או להביא בעלי מלאכה, אמרתי לו שאשתו נשמעת כמו אשה מאד חכמה.

ככל שהזמן עובר והראייה שלי על העולם מתגבשת והראייה שלי את עצמי מתגבשת יותר ויותר, אני מבינה שאין שום מילה אחרת להגדיר את עצמי – אני פשוט פראיירית!
רוב הנשים יודעות לשדר מסכנות וחולשה וחוסר עצמאות ורותמות את כל העולם ואחותו לעזור להן כשזה ברור להן לחלוטין שהן לא באמת כאלה אבל אני פראיירית, ומטומטמת, כמובן איך שכחתי להוסיף.
חבר אמר לי השבוע שזה לא בר פתרון ושצריך לקבל את העובדה שאנחנו כאלה, אני לא בטוחה, לדעתי אי שם קיים פתרון, אני פשוט עייפה מדי כדי למצוא אותו.

חבל לי שאני לא מוצאת את השנייה הזו להנות מכך שאני אוכלת פירות מהעצים בגינה שלי, זיתים שכבשתי בעצמי מהעץ שלי ושאוטוטו גם מפעל החיים הזה יישא פירות.
חבל לי שאני לא נהנית עד הסוף כי אני מרגישה כל כך לבד בעניין הזה ובעולם בכלל, אני כל הזמן חוזרת לרגע מסויים בתאילנד, רגע של מפגש עם יופי עצום, חוייה מרגשת והכי כאב לי באותו הרגע שאין לי עם מי לחלוק את זה ואני שוב בנקודה הזו, שלוש שנים אחרי והכל השתנה ובעצם כלום לא השתנה.

ישבתי במסעדה בצהריים עם אמא שלי ומאחוריה ישב בחור שמאד מאד עשה לי את זה אבל היא סיסמוגרף זאתי, אם רק הייתי מסתכלת עליו שניה אחת יותר מדי היא היתה קולטת ואני הייתי מתחילה להסמיק ולהתבלבל ולהתנהג כמו בת שלוש.
אז הורדתי את העיניים, התרכזתי בספר שהוא קרא ובאצבעות שלו וניסיתי להזכר איך זה מרגיש, מגע.
איך זה מרגיש כשמישהו מסתכל בעיניים, איך זה מרגיש כשהוא חושק, איך זה מרגיש כשהוא אוהב, אני כבר לא זוכרת מה מרגישים ואיך עושים ואני עדיין יודעת שזה הדבר שהכי חסר והכי כואב לי בעולם ואז אני כועסת על כל מי שיש לו, על כמה שזה לא פייר, כי אני באמת מכירה כמה אנשים שממש, אבל ממש לא מגיע להם וזה קורה להם כל הזמן.

כן אני יודעת, אין צדק בעולם, דברים טובים לא קורים לאנשים טובים ולהפך, אבל ככה אני מרגישה.