רומא לא נבנתה ביום אחד

אז לסיכומו של יום מגעיל הייתי חייבת כמובן גם לעשות תאונה, איזה בהמה החליט שהדו סיטרי הוא חד סיטרי במיוחד בשבילו והוריד אותי מהכביש הישר לזרועות עמוד.
זה לא נעים וזה די מפחיד וזו פעם ראשונה שזה קרה לי, מישהי שהעניין מאד מאד לא פשוט לה, כל סיפור הנהיגה.
אז מתקשרים לחברים לחלוק ומן הסתם השאלה הטבעית היא אם אני בסדר ואם לא נפצעתי ואיך אני מרגישה, נראה לי שאפילו הקופאית בסופר היתה שואלת את זה, לא יודעת, נראה לי תגובה טבעית כזאת.

אבל הוא לא, לא שואל אפילו, מודיע שמחר אני מושבתת כי צריך לקחת את הרכב למוסך וזהו.
בערב הוא מופיע כאן עם פנס, בלי להודיע אפילו והג'ינג'ית המנייאקית לא נובחת עליו, לא נותנת לי את ההתרעה הזו כשמגיעים אנשים.
אני נותנת לו את המפתח וחוזרת לטגן שניצלים וחוזרת לבכות, כמו במהלך כל היום המסריח הזה.
הוא חוזר אחרי כמה דקות ומודיע שזה יחסית בסדר ושאני יכולה לנסוע מחר ואז הוא מסתכל עליי ומוסיף שהעיקר שלא נגמר גרוע יותר, העיקר שלא הלך הרדיאטור ואני לא מאמינה שזה מה שאבא שלי חושב ואומר.
אחר כך הפוסטמה שמתקראת אמא שלי מתקשרת, כולה צחוקים – "אז מה, נכנסת בעמוד?!" אני לא מבינה למה זה מצחיק, גם היא לא שואלת איך אני מרגישה או אם נפגעתי.

א' הכין אותי לכך שהכאבים יבואו רק כמה שעות מאוחר יותר ושכדאי ללכת לחדר מיון לעשות צילומים ואני רק חשבתי שזה לא הוא זה שאמור לחשוב על הדברים האלה והוא לא זה שאמור לבדוק אחרי כמה שעות שוב מה מצבי. זאת אומרת כן, הוא אמור, הוא חבר, הוא המשפחה שלי, אבל אני לא מבינה את זה, איך לקשר דם אין שום משמעות ואני בעיקר לא יכולה לדמיין כשלי יהיו ילדים, שלא יהיה אכפת לי אם יקרה להם משהו.