רומא לא נבנתה ביום אחד

איכשהו תוחמנתי לצהריים משפחתי בשבת, סך הכל קפצתי לקחת משהו מההורים ופתאום זה הפך לארוחה בת מיליון מנות ושיחות משפחתיות.
אני זוכרת שהסתכלתי מבחוץ, כמו שאני עושה כשאני שם תמיד וחשבתי לעצמי שככה נראות משפחות נורמליות, ככה זה נראה תמיד כשהייתי בבתים של אחרים ופתאום זה כך נראה אצלנו והכל בגלל שלאח שלי יש חברה והיא נוכחת בכל הארועים.
היא באמת מקסימה ועושה תמיד שמח והיא מרגישה לי כמו בת בית ובעיקר אח שלי זורח וכיף לראות אותו כך אבל הכואב הוא לראות כמה אבא שלי גאה כאילו אח שלי מצא תרופה לסרטן.
הוא חוקר אותי על א' ואוזי, בניו המאומצים, שואל מתי זוגתו של אוזי תגיע לארוחה כי את זוגתו של א' הוא כבר פגש ואישר, בהתלהבות.
אני שואלת אותו אם העובדה שהיא לא נחמדה אליי לא רלוונטית מבחינתו והוא אומר שהעיקר שהיא עושה את א' מאושר.
אני שואלת אם הוא ככה אמור לשכוח מחברים שלו והוא עונה שכן, ככה צריך להיות ואני חושבת על כך שזה מעולם לא שינה אצלי כשהייתי בזוגיות, הסיבה היחידה שחברים התפיידו היתה מבחירה שלהם, אני צריכה את החברים שלי תמיד, זוגיות או לא, גם אם המינונים קצת יותר נמוכים.

אחי וחברה שלו באים איתי לעסק ועוזרים לי בכל מיני עבודות שם ואז ההורים שלי ממציאים איזה תירוץ וצצים שוב, כולם זורחים מההתאהבות החדשה, העובדה שהם נמצאים במקום שלי, שבניתי במו ידי, בלי העזרה שלהם, העובדה שאני מקיזה דם ונותנת את הנשמה ועושה הכל לבד ושהמקום נראה מיליון דולר פשוט לא רלוונטית.
ואני חושבת על כך שערב לפני כן ביליתי עם אנשים "נורמלים", משפחות עם ילדים וכל החבילה הזו ולא הרגשתי לרגע שאני דפוקה או חריגה ובטח שלא אכזבה, ואני מבינה שזו לא אני, זו המשפחה הדפוקה שלי, אבל תחושת האיכס לא עוזבת אותי.
אני ישנה גרוע, המון סיוטים, מתעוררת עם מיגרנה ובכי וכועסת על עצמי, כי כבר חודש אני מתעוררת בתחושה שמגניב לי, פשוט מגניב לי ונעים לי וכל זה בלי להיות תלויה בגורמים חיצוניים, זו רק אני שעושה לי כזה מגניב ופתאום להתעורר ככה כל כך מרגיז.