רומא לא נבנתה ביום אחד

הרגע הגדול הולך ומתקרב ואני עושה הכל כדי לא להפנים את זה, אפילו שמחה כשהשיפוצניק מתעכב, כל יום דחייה מבחינתי הוא פחות יום להתמודד עם עוצמת הארוע.
הוא אומר שהוא בחיים לא נתקל בבעל עסק כל כך רגוע ושאנטי כמוני, כרגיל אנשים לא קולטים אותי, את עומק הפחד וההיסטריה, כי אני לא יודעת להעביר את זה, ורק בשיחה עם הגרפיקאי עולות לי דמעות בעיניים כשהוא אומר שהוא מתרגש.

שבריר השנייה הזה כשספקים מתקשרים ולא אומרים את השם שלי אלא את שם העסק, אני צריכה לאגור כל כך הרבה כוחות כדי לא להתפרק ולהמשיך לשדר מקצועיות, זה לא פשוט.
אתמול אחד מהם אמר שיהיה הכי מתאים אם אני אבוא אליו למפעל, בתיזי-לוך, הוא מדבר ברבים ואומר "אתם" וגם "תגיעו" ואני אומרת לראשונה את הדברים בקול רם ומאותו הרגע אני בפאניקה – "אין אתם, יש רק אני, כל העסק זה רק אני ואני לא יכולה להיות בשלושה מקומות בארץ במקביל, תשלח לי סוכן עם דוגמאות!" – הוא מבין ומסכים ואני כבר בהתמוטטות.

אני יודעת שזה יצליח, אני יודעת שזה יסתדר אבל זה כמו שיש אנשים שאוהבים התחלות של מערכות יחסים, את כל ההתרגשויות וחוסר הודאויות ואני שונאת את זה, רוצה כבר להיות באמצע, בשיגרה.
אני כבר רואה את כל הטעויות שאני הולכת לעשות ואת כל הלחצים שיופעלו עליי ואיפה תהיה נקודת השבירה ואני מנסה לסכל מראש מה שאפשר אבל אין מה לעשות, הטעויות הן חלק מתהליך הלימוד ואני חייבת לשחרר, אין לי ולא תהיה לי שליטה על הכל.
מצד שני כל כך הרבה מוטל כאן על המאזניים ורק אני זו שיש לה להפסיד.

לנשום!