רומא לא נבנתה ביום אחד

אני יושבת לי בגינה, נהנית מהאוויר הנקי סוף סוף, בירה וסיגריה, מסתכלת על הערסל שנקרע ביום העצמאות אחרי שאחד החברים שלי אכל יותר מדי והכריע אותו.
יש עדיין כתמים של יין שנשפך ולא הספקתי לשטוף, כי אין לי זמן.
אני עובדת קשה מאד, 15 שעות ביום, וההפסקות היחידות שיש לי הן הפסקות הסיגריה האלה וגם בהן בד"כ אני עושה טלפונים ומנסה למקסם את מעט הזמן שיש לי, כל כך מעט זמן.

אז למה אני כאן? למה אני מבזבזת זמן יקר על כתיבת פוסטים? למה בכלל אני מבלבלת את המוח לאנשים שמחפשים פוסטים בדס"מ-ים, סקסיים וקינקיים, מתחבטים ומגלים, מתרגשים וכואבים?
אני בטוחה שיש כאלה שחושבים שזו אפילו צביעות מצידי להיות כאן, כי אני כבר מזמן לא, וזו לא הפוגה אפילו, כי אני מיציתי, לחלוטין.
אז למה בכל זאת?

זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן ואין יום שבו התשובה לא נזרקת לי מחדש בפרצוף ואני יודעת שאין לי ברירה. כל עוד יש מפלצות כמוך בעולם, אני אמשיך להיות כאן ולהזכיר לך, לקורבנות העתידיים שלך, לאחיך לנשק, מה זה אומר להיות אשה מקולקלת, אשה שבורה, שכאילו מצליחה ומתפקדת אבל היא בחיים לא תהיה שלמה, וקשר עם גבר בחיים לא יהיה לה פשוט, אם אי פעם היא בכלל תצליח.
שחיים בלי פחד הם לוקסוס שהיא לא יכולה להרשות לעצמה, וזה כנראה לא ישתנה לעולם.

אמא שלי התקשרה לספר על ויכוח שהיה לה עם חברות, לגבי המקרה שבו רוצחי ילדה תמימה יצאו לחופשי. היא לוקחת את זה מאד קשה כי היא אמא לפני הכל ובגלל שהיא אמא שלי.
חברות שלה העלו את הטיעון שהעובדה שהרוצחים ישבו בכלא לא תקל על ההורים ולא תשנה משהו ואמא שלי בוכה בטלפון, שזה כל כך היה משנה אם הוא היה יושב בכלא, לה ובעיקר לי ובגלל זה שוב לה.
כל עוד פושע מסתובב חופשי הוא מסוגל לפגוע שוב ובד"כ הוא עושה זאת אבל מה שהכי כואב היא תחושת הסיפוק שלו, חוסר לקיחת האחריות, האפשרות שלו להמשיך כאילו כלום, בלי לשלם שום מחיר והקורבנות ממשיכים לדמם בשדה הקרב והוא מטייל לו ללא פגע.
והוא כאן, ביניכם, הוא לא סלבריטי כמו רוני גלילי או מאסטר אור וזה מה שהופך אותו לעוד יותר מסוכן.
ואני רואה אותו ברשימות שלכם בפייסבוק, ואני קוראת על איך הוא בילה במסיבות איתכם ואיך הוא חבר של כולם ואיך הוא מתחיל עם כולן וחי לו את החיים הטובים שלו, אשה וילדים מצד אחד, חיי בדס"מ פעילים מצד שני ושובל של מקרי אונס אכזריים במיוחד מודחקים עמוק עמוק.

אני זוכרת את הרגע ההוא כשהגעתי לתחנת המשטרה לחקירה הראשונה אחרי הגשת התלונה.
החוקרים אמרו לי בחיוך "הוא תושב חוזר הבן זונה!" ואני לא הבנתי אז הוסיפו "יש לו ספר טלפונים!" ועדיין לא הבנתי אז הסבירו לי שמדובר בעבריין מין קבוע עם הרבה מאד תלונות נגדו רק שעד עכשיו לא הצליחו להכניס אותו לכלא.
"אל תדאגי" אמרו לי החוקרים "הפעם יש כל כך הרבה ראיות שאנחנו בליינד מכניסים אותו לכלא".
אבל המציאות היא שהמשטרה לא יכולה לעשות הרבה כי המערכת המשפטית רקובה במדינתנו הקטנה וכך הפכתי לעוד נתון סטטיסטי.

ועכשיו הוא דורש מכלובי שאני אסיר את שמו מהפוסט האחרון שכתבתי עליו, כי הוא רוצה לחזור לאנונימיות הנעימה שלו, להרוס עוד כמה חיים בדרך ולהמשיך להיות עם החבר'ה בג'יי דייט, בכלוב, בפייסבוק, כל מקום שלא מצליח לסנן מפלצות כמוהו.

אז מה לעשות שאת כלובי אני דווקא אוהבת ואני רוצה שהוא ימשיך לשמור על אתר נקי.
אבל אני אעשה הכל כדי שכולם ידעו מי אתה, כמו שאתה לא עוזב אותי, אני לא אעזוב אותך, עד שסרטן עצמות יהרוס לך את החיים או שיבוא הגבר שירסק לך את הפיקות ויקרע לך את הרקטום ולא תצא מבית חולים המון המון זמן.
אז אני אמחוק את השם שלך xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx כל מיני דמויות יש לך נחש, אבל אתה רק דבר אחד – חלאת המין האנושי, הטינופת של המיץ של הטינופת, לא ראוי למאכל בזים, הג'יפה של האם-אמא של הג'יפה – עאלק אדון (לפחות השם הפרטי שלך מתחרז עם המילה הזו, זה גם משהו).