רומא לא נבנתה ביום אחד

נראה לי שהחיים שלי מתחילים לקבל צורה, לאט לאט מסתמנת לה סוג של שגרה חדשה.
לא יודעת אם אי פעם חשבתי שזו הצורה המתוכננת אבל בחודש האחרון כמעט כל סופשבוע יש כאן ילדים בבית וזה נחמד.
לא נחמד ברמות של – בא לי – להפך, אני מאד נהנית שזה רק לקצת אבל זו חוייה שאני לא מכירה ונחמד לי צחוק בבית ויצורים קטנים מלאי שמחה מתרוצצים ואני בעיקר מרוצה שמסתמן סוג של אורח חיים – עבודה קשה וסופי שבוע עם חברים.
אני גם מרוצה מכך שיש המון חברים ישנים שחוזרים והקשר מתחזק ואני מרגישה מוקפת, מוגנת ומפורגנת.

ויש לי אפילו בלוג חדש, עסקי, ואני שוב נשאבת לעולם וירטואלי אבל הפעם אני מסננת את כל החטייארים והחרמנים ומתקשרת עם מי שאני מכוונת מטרה וכבר צץ איזה פרוייקט משותף ואי אפשר לדעת, אולי שם בטעות אני בסוף אכיר מישהו.

ובלילות, אני ואיש הפנטזיה והאובססיה חוגגים, בחלומות שלי.
פתאום הפנטזיות מאד מוחשיות, אני לאט לאט נזכרת בסקס, במה אני אוהבת ואיך אני בד"כ עושה את זה במשך שעות ולמה אני צריכה את כל הזמן הזה וכמה אני אוהבת את זה.
אני לא קמה מאוכזבת, אני מתעוררת קורנת כאילו זה קרה באמת ויש לי אנרגיות כיפיות וסקסיות כמו של פעם, לפני שנים, אולי גם זה סימן לבאות.

החברים שהיו אצלי היום סיפרו על זוג חברים שלהם שהתחתנו, זוג שאני מכירה מכאן.
הם חקרו אותי על איך זה מתנהל ולמה ואיפה ואם אפשר להחזיק ככה ולהיות משפחה וכל השאלות האלה שלא מטרידות אותי כבר שנים וממש נאלצתי להתאמץ כדי להסביר, כאילו מדובר על ספר שקראתי מזמן ואני לא ממש זוכרת.
וזה מפתיע אותי, כמה אני כבר לא כאן וכמה אני כבר לא בירושלים וכמה אני אחרת בשנה האחרונה.
ולמרות שהמשבר שהיה לפני שבוע קיבל רק דחייה של כמה חודשים ויכול להיות שהכל יקרוס שוב.
בסופו של דבר טוב לי, כמו שלא היה לי טוב כבר שנים.