רומא לא נבנתה ביום אחד

זה היה אחד השבועות הכי קשים בחיים שלי, לא זוכרת את עצמי כבר הרבה שנים מסתובבת עם תחושה כזו של שוק ושהחיים נגמרים.
העוצמה היתה כל כך קשה שהגוף התרסק אבל הנפש, אני זוכרת רק הלם.
הדבר היחיד שגרם לי להבין מה באמת קורה היה הקול של א' – הוא היה בהיסטריה טוטאלית וגם דיבר לא כל כך בהגיון, רק אז הבנתי עד כמה הוא נלחץ ועד כמה המצב קשה.
מזל שאוזי מתפקד בשביל שנינו והצליח להציל את המצב.

וביום העצמאות יהיו פה חמש עשרה מהאנשים הכי קרובים לי ואני חושבת על כך שיש לי מזל שיש לי אותם וכמה שהם נלחמים עליי ובשבילי ויש אנשים שאין להם אף אחד.
וא' לחוץ, אומר שאני לא צריכה את זה, בטח לא במצבי הפיזי ולא אחרי מה שקרה השבוע אבל אני מסבירה לו שהם האנרגיה שלי, שאני צריכה אותם.

אבל רק עכשיו כשילדה בת שנתיים סיימה להפוך לי את הבית והלכה להפוך את הבית שלה, משהו התפרק אצלי.
פתאום הבנתי מה קרה וכמה הכל שביר ואיך הכל יכול להגמר בשניות וכמה הכל מסובך אצלי.
וכשאתה מסתכל על ילד, זה כל כך פשוט, שמחת החיים הזו, הצרכים הבסיסיים האלה.
אני מסתכלת על אבא שלה, בן אדם שהיה לו הכי לא פשוט בעולם ועדיין הדברים נעשים רק יותר ויותר קשים אבל הוא זורח ואומר לי – "תפסיקי כבר לסבך ולחכות שהכל יסתדר, יאללה תעשי כבר ילד".

אני חושבת שאני הבן אדם הכי אמיץ והכי פחדן שאני מכירה.
וכנראה גם הכי קיצוני.
פאק מי. פאק איט.