רומא לא נבנתה ביום אחד

בכל פעם שאני חושבת שיותר גרוע לא יכול להיות – אני מופתעת מחדש – לגמרי יכול להיות!
את התקף הלב שאני מרגישה מבעבע מתחת לפני השטח אני לא ממש מרגישה רגשית, כי כדי להתמודד עם כזה עומס חייבים להיות מנותקים.
אבל הגוף שלי קורס יותר ויותר וכמויות משככי הכאבים שאני מכניסה לעצמי הולכות וגדלות.

אני מנותקת מהעולם, יוצאת עם חברה לשתות, בפעם הראשונה שלי כאן בלי צוות השתיה הרגיל ובלי המקום הקבוע.
אנחנו מסתובבות ברחובות ואני בשוק, מהאנשים, מהאווירה, יש עולם אחר בחוץ ואני לא מחוברת אליו, לא מסוגלת לפרוץ את המחסומים וכנראה שכך עדיף כי כל עומס קטן על המערכת יהיה קריטי.

יש לי סיוטים בלילות, אני מתעוררת שטופת זיעה קרה וקצרת נשימה.
השבוע היה לי חלום שעשה לי רע וסחבתי איתי במשך יומיים. חלמתי שזוג חברים שלי עושים מסיבה בדירה שלהם ואני מגיעה מוקדם לעזור. אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבניין שלהם ונכנסת לאחת הדירות ובלי להבין למה אני נכנסת למקלחת. פתאום נכנסת בעלת הבית ומתחילה לצרוח עלי בטירוף, אין לי כל כך מה להגיד לה ואני מתנצלת, כי אני לא זוכרת או מבינה מה אני עושה שם ואני יודעת שאם הייתי במקומה הייתי מגיבה עוד יותר גרוע.
היא גוררת אותי לבית של החברים וממשיכה לצרוח עלי ועליהם ואני בשוק, לא יודעת מה להגיד.
ואז א' וזוגתו מגיעים והוא מנסה להרגיע את הבחורה ומסביר לה שיש כאן איזו בעיה, שזה לא טבעי לי וכנראה משהו לא בסדר ושהוא מבקש ממנה להבין.
הוא ממש מודאג וגם הזוגה, (שאני ממש ממש אוהבת אז לצערי הוא בטח יזרוק אותה בקרוב), ושניהם מתעקשים לקחת אותי לחדר מיון וכל הזמן הזה אני אומרת לעצמי שלא יכול להיות, שלא יכול להיות שאני משוגעת.

סיפרתי לו על החלום והוא אמר שזה דווקא ברור לו, שזה לא שאני משוגעת אבל שאני רק רוצה להשתבלל כל הזמן והמקלחת זה הכי השתבללות שיש, הכי חזרה לרחם, למוגנות הזו שאין לי.
ואני פאקינג לבד בבלגן הזה ועם כל התמיכה שיש לי, עד שמישהו לא ישים צ'ק, כלום לא יעזור והכל ירד לטימיון.

אני לא יכולה שזה יקרה, וכל דבר קטן שאני עושה, אם זה להעלות עוד חומר לאתר, אם זה מכתב לעיתונות, אני עושה כאילו כל החיים שלי תלויים בו, במין תחושה שהידית כזו.
ואני מסרבת לחשוב על גורל ועל הקוסמוס ועל איוב, אני פשוט חייבת למצוא מוצא מהבלגן הזה.

התייעצתי אתמול עם איש עסקים שמגלגל כספים כבר עשרות שנים, רציתי קצת פרספקטיבה, לא רציתי שהוא יגיד לי "מאמי הכל יהיה בסדר". והוא נתן לי את האמת בפרצוף כפי שהיא, מכוערת להפליא אבל איכשהו זה הרגיע אותי, הרגשתי שאני מבינה יותר.
אבל הכי קשה היה לשמוע שאני כרגע הנכס של עצמי, מאחר ואין לי שום רכוש או כספים, אני כרגע צריכה למכור את עצמי והכי חזק שאפשר.
וזה קשה, כשאני מרגישה כל כך מרוסקת.
מצד שני אולי עדיין הכי גרוע לא קרה, אני לא לוקחת את זה אישית, אני לא מרגישה ככישלון ומשומה החרמנות הזו שלא עוזבת הופכת אותי ליותר סקסית והעצבים מרזים ואני מסתכלת בראי ואומרת לעצמי –דאמנ איט גירל! מישהי שלא מרגישה ככה לא אמורה להראות ככה!
ומצד שלישי, אולי גם זה סוג של נכס.